מסכת שבת, פרק טז, שיעור 172

הגמרא דנה עתה בספר תורה שהתחיל להימחק, אך לא נמחק כולו: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנמחק חלקו, אם יֵּשׁ בּוֹ אפשרות לִלְקֹט שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת מִתּוֹךְ תֵּבוֹת שְׁלֵמוֹת שעדיין לא נמחקו, וַאֲפִילוּ היו בִּכְלָלָן המילים 'יְגַר שָׂהֲדוּתָא' (בראשית לא, מז), שהן בארמית, אִי נָמִי – וכן אם נשארה בספר התורה פָּרָשָׁה שלמה, אף שֶׁאֵין בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַזְכָּרוֹת, כְּגוֹן פרשת 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן' (במדבר י, לה), שיש בה שמונים וחמש אותיות, וכן היא פרשה שלמה שיש בה אזכרות, בכל אחד משני האופנים הללו נשאר ספר התורה בקדושתו, ומַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה. הַגִּלְיוֹנִים – גליונות חלקים שבתחילת ובסוף הספר, שאין כתוב עליהם דבר, וְסִפְרִי מִינִין – ספרי תורה שנכתבו על ידי אפיקורסים, אֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, ספרי תורה שנכתבו על ידי אפיקורסים, אַף בַּחוֹל, קוֹדֵר – חותך את הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן, וְגוֹנְזָן – גונז את האזכרות בפני עצמן, וְהַשְּׁאָר – את שאריות הספר שׂוֹרְפָן. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲקַפֵּחַ אֶת בָּנַי, שֶׁאִם יָבוֹאוּ לְיָדִי ספרים אלו שנכתבו על ידי האפיקורסים, שֶׁאֲנִי שׂוֹרְפָן וְאֶת הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן, כיון שלא נכתבו לשם שמים, ומוסיף רבי טרפון ואומר, שֶׁאֲפִילוּ רָדַף אַחֲרָיו רוֹדֵף לְהָרְגוֹ, וְכן אם נָחָשׁ רודף אַחֲרָיו לְהַכִּישׁוֹ, נִכְנַס אפילו לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה כדי להימלט מהם, וְאֵין נִכְנַס לְבָתֵּיהֶן שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁאֵלּוּ – אותם אפיקורסים, מַכִּירִין בקדוש ברוך הוא וְכוֹפְרִין, וְהַלָּלוּ – ואילו עובדי עבודה זרה אֵין מַכִּירִין כלל. וַעֲלֵיהֶם – על אותם אפיקורסים הַכָּתוּב אוֹמֵר (ישעיה נז, ח) 'וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ', כלומר שעדיין הם זוכרים את דבר השם אלא שהשליכוהו  החוצה, מאחורי הדלת והמזוזה.

אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דין זה שספריהם נשרפים עם האזכרות שבהם, נלמד בקַל וָחֹמֶר, וּמָה כדי לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה בפרשת סוטה שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, הַלָּלוּ – אותם אפיקורסים, שֶׁמְּטִילִין אֵיבָה וְתַחֲרוּת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שיישרפו ספריהם עם האזכרות שבהם. ועֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד (תהילים קלט, כא) 'הֲלֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט'. וְאותם ספרי תורה שנכתבו על ידי אפיקורסים, כְּשֵׁם שֶּׁאֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה, כָּךְ אֵין מַצִּילִין אוֹתָן לֹא מִפְּנֵי הַמַּפֹּלֶת, וְלֹא מִן הַמַּיִם, וְלֹא מִן כָּל דָּבָר הַמְּאַבְּדָן, בין בשבת ובין בחול.

שנינו במשנה, וּמִפְּנֵי מַה אֵין קוֹרִין בָּהֶם [-בספרי כתובים, בשבת], מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאסור לקרוא בהם, אֶלָּא בִּזְמַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ, כשהחכם דורש, אֲבָל בִּזְמַן שֶּׁאֵין בֵּית הַמִּדְרָשׁ, קוֹרִין. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֲפִילוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ אֵין קוֹרִין, כיון שהוא סובר שטעם הגזירה הוא כדי שיאמרו בני אדם 'בכתבי הקודש אין קוראים, כל שכן בשטרי הדיוטות', ועל ידי זה יימנעו מלקרוא דברי חולין האסורים לקריאה בשבת, וגזירה זו שייכת אף בזמן שאין החכם דורש בבית המדרש. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַב, שהאיסור לקרוא הוא רק בזמן בית המדרש.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת גיטין בענין בני אדם הנמנעים מלבא לבית המדרש בשבת לשמיעת הדרשה: גַּרְסִינָן [-למדנו] בְּפֶרֶק הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ (גיטין לח:), אָמַר רָבָא, בְּהַנֵי תְּלָת מִילֵּי – מחמת שלשה דברים אלו, נַחְתֵּי בַּעֲלֵי בָּתִּים מִנִכְסֵהוֹן – יורדים העשירים מנכסיהם, א. דְּמַפְּקֵי עַבְדֵיהוֹן לְחֵירוּת – מחמת שהם משחררים את עבדיהם הכנעניים, ועוברים בכך על איסור 'לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ'. ב. וְסַיְירֵי נִכְסֵהוֹן בְּשַׁבַּתָּא – ומחמת שהם מסיירים בנכסיהם בשבת, לבדוק את הטעון תיקון, ועוברים בכך על איסור 'מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ', האוסר לעסוק בשבת בצרכי חולין, וכמו שהתבאר לעיל (פרק טו). ג. וְקָבְעֵי סְעוּדְתַיְיהוּ בְּשַׁבַּתָּא בְּעִידָן בֵּי מִדְּרָשָׁא – ומחמת שהם קובעים סעודתם בשבת בזמן שהחכם דורש בבית המדרש. ומסייעת לכך הגמרא, דְאָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַחַת קָּבְעָה סְעֻדָּתָהּ בְּשַׁבָּת, בזמן שהחכם דורש בבית המדרש, וְאַחַת קָּבְעָה סְעֻדָּתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, והדבר אסור, כדי שיאכל סעודת שבת בתאבון, וּשְׁנֵיהֶם נֶעֶקְרוּ, כעונש על כך.

פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא, אָסוּר לִקְרֹא (בספרי) [בְּשִׁטְרֵי] הֶדְיוֹטוֹת בְּשַׁבָּת, מחשש שמא ימחוק. [כפי שהתבאר לעיל, אין הלכה כשמואל שגזרו איסור בקריאת כתובים משום קריאת שטרי הדיוטות, אך שטרי הדיוטות עצמם אסורים בקריאה בשבת].