מסכת שבת, פרק טז, שיעור 173

שנינו במשנה, לגבי הדברים שמותר להצילם בשבת, לְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן וְכוּ' למבוי שאינו מפולש. בן בתירא אומר, אף למפולש. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי 'מְפֻלָּשׁ' וְהֵיכִי דָּמִי 'שֶׁאֵינוֹ מְפוּלָשׁ'. אָמַר רַב אַשִּׁי, שָׁלֹשׁ מְחִיצוֹת משלשת הצדדים וְלֶחִי אֶחָד מהצד הרביעי, זֶהוּ מָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפוּלָשׁ, שלדברי הכל מותר להציל לתוכו, כיון שדינו כרשות היחיד. שָׁלֹשׁ מְחִיצוֹת בְּלֹא לֶחִי בצד הרביעי, זֶהוּ המכונה המשנתנו 'מבוי מְפוּלָשׁ', אבל במבוי מפולש ממש, לדברי הכל אין מצילים לתוכו. וְלֵית הִלְכְתָא כְּבֵּן בְּתֵירָא לֹא בְּמָבוֹי וְלֹא בְּחָצֵר.

משנה

במשנה הקודמת התבאר שמותר להציל את כתבי הקודש אפילו לחצר שאינה מעורבת. אמנם שאר דברים אסרו חכמים על האדם להציל מהדליקה אפילו לחצר מעורבת, כיון שחששו שמתוך שהוא בהול להציל את ממונו, יבא לכבות את הדליקה בשבת. אמנם התירו לו להציל דברים מסוימים לצורך אותה שבת: מַצִּילִין מהדליקה לחצר מעורבת מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת, לצורך השבת. מאכל הָרָאוּי לָאָדָם, מצילים לָאָדָם, וְמאכל הָרָאוּי לַבְּהֵמָה מצילים לַבְּהֵמָה. והיתר זה הוא באופן שאכן עומד האדם לאכול שלש סעודות, ומבארת המשנה, כֵּיצַד, נָפְלָה דְלֵקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, קודם סעודה ראשונה, מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת. נפלה דליקה בַּשַּׁחֲרִית, מַצִּילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת. נפלה דליקה בִּשעת המִּנְחָה, קודם סעודה שלישית, מצילים מְזוֹן סְעֻדָּה אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת, כיון שיום השבת ראוי לאכילת שלש סעודות, ומתוך שיודע הוא שמותר לו להציל רק מספר סעודות זה, לא יבא להציל יותר מכך.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין הצלת מאכלים בשבת: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, נִשְׁבְּרָה לוֹ חָבִית בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ, מֵבִיא כְּלִי ריק וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, כדי שהמשקה הזב משם יקלט באותו כלי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא כְּלִי אַחֵר וְיִקְלֹט את הקלוח של המשקה, לאחר שהתמלא הכלי הראשון, וכן לא יביא כְּלִי אַחֵר וִיצָרֵף – יצמיד לכלי הראשון, כדי להציל על ידי זה כמות גדולה יותר, אלא התירו לו להביא כלי אחד בלבד, כיון שאם יביא כלים רבים חששו חכמים שישכח ויביא כלים דרך רשות הרבים. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִים, והוא זקוק למשקה שבחבית, ואין בכלי אחד כדי צורכם של כל האורחים, מֵבִיא כְּלִי אַחֵר וְיִקְלֹט, כְּלִי אַחֵר וִיצָרֵף. וְלֹא יִקְלֹט בכלים רבים וְאַחַר כָּךְ יַזְמִין אורחים, אֶלָּא יַזְמִין תחילה את האורחים וְאַחַר כָּךְ יִקְלֹט כדי צורכם. וְאֵין מַעֲרִימִין בְּכָךְ – אסור להערים ולהזמין אורחים שהוא יודע שלא ישתו הרבה, כדי שישאר לו מהמשקה שהציל מהחבית. מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה אָמְרוּ, מַעֲרִימִין – מותר להערים בכך, ולהזמין אורחים שאינם שותים הרבה, כדי שישאר לו מהמשקה לאחר לכתם.

ברייתא נוספת בענין הצלת מאכלים בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בית שנפלה בו דליקה בשבת, והִצִּיל האדם פַּת נְקִיָּה, אֵין חוזרים ומַצִּילִין פַּת הַדְרָאָה – פת העשוי מקמח שאינו נקי, המעורב בסובין, כיון שבודאי אין נח לו יותר באכילת פת כזו, ומאחר ויש לו כבר פת נקיה לצורך שלש סעודות, אסור לו לחזור ולהציל פת נוספת. אבל אם הִצִּיל בתחילה פַּת הַדְרָאָה, חוזר ומַצִּיל פַּת נְקִיָּה, כיון שיכול הוא לומר שנח לו יותר באכילת פת נקיה.

דין נוסף, אם חל יום הכפורים בערב שבת, ונפלה דליקה ביום הכפורים, מַצִּילִין מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לַשַּׁבָּת. אֲבָל אם חל יום הכפורים ביום ראשון, ונפלה דליקה בשבת, לֹא – אסור להציל מִשַּׁבָּת לְצורך אכילה במוצאי יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאין מצילים מִשַּׁבָּת לְצורך יוֹם טוֹב, שהרי יכול לאפות ולבשל ביום טוב עצמו לצורך אותו יום, וְלֹא מִשַּׁבָּת זוֹ לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, שהרי יכול לטרוח ולהכין הכל בימות החול שבינתיים.

אדם שהכניס פת לתנור בערב שבת, ושכח להוציאה משם, אסרו עליו חכמים לרדותה ולהוציאה בשבת, כיון שזו הנהגה של ימות החול. הברייתא שלפנינו מבארת את דינו של אדם שאין לו פת אחרת לשבת מלבד אותה פת שבתנור, כיצד ינהג: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם ששָׁכַח פַּת בַּתַּנּוּר מערב שבת, וְקָדַשׁ עָלָיו הַיוֹם, ומעיקר הדין אסור לו לרדות פת זו בשבת, אך אם אין לו פת אחרת מַצִּילִין מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, שאין להם מזון שלש סעודות, בּוֹאוֹ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וּכְשֶׁהוּא רוֹדֶה את הפת מהתנור, לצורך שלש סעודות, לֹא יִרְדֶּה בְּמַרְדֶּה, המיוחד לכך, אֶלָּא בְּסַכִּין. וְאַף עַל גַב דִּרְדִּיַית הַפַּת מהתנור חָכְמָה הִיא, וְאֵינָהּ מְלָאכָה, ואינה אסורה אלא מדרבנן והתירו לו חכמים לצורך שבת אֲפִילוּ הָכִי – אף על פי כן, כַּמָּה דְאֶפְשָׁר לְשִׁנּוּיֵי מְשַׁנִּינָן – ככל שניתן לשנות מדרך עשיית הדבר בימות החול, יש לשנות.