מסכת שבת, פרק טז, שיעור 178

משנה

משנתנו ממשיכה לדון באופני ההיתר של הצלת מזון שלש סעודות מהדליקה בשבת: מַצִּילִין מן הדליקה סַל מָלֵא כִכָּרוֹת בְּשַׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעוּדוֹת, כיון שעושה הכל בפעולה אחת, אין חילוק בין מזון מועט למזון מרובה, וְכן מציל עִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן, ואף שיש בהם יותר מהצורך לשלש סעודות. מוסיפה המשנה, וְאף אוֹמֵר בעל הבית לַחֲבֵרָיו, 'בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם', כיון שכל הנכסים שבבית מופקרים ועומדים, שהרי הם עומדים להישרף, ומותר לכל אדם להציל לעצמו מזון שלש סעודות, וְאִם הָיוּ השומעים פִקְחִין, עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן אַחַר הַשַּׁבָּת, ובגמרא יבואר מה עניינו של חשבון זה.

לְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתוֹ – את אותם מאכלים לצורך שלש סעודות, לֶחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת, המותרת בטלטול [וכמו שהתבאר לעיל, בהצלה מדליקה החמירו חכמים ואסרו להציל הרבה אף במקום המותר לטלטל, מחשש שיבא לכבות את הדליקה]. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, מותר להציל אַף לְחצר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת.

גמרא

שנינו במשנה, 'מַצִּילִין סַל מָלֵא כִּכָּרוֹת'. תמהה הגמרא, וְהָא תַּנָּא רֵישָׁא – והרי שנינו ברישא, במשנה הקודמת, שמותר להציל מזון שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת, וְתוּ לֹא. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב הוּנָא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין משנתנו לבין המשנה הקודמת, כָּאן – במשנתנו, מדובר בְּבָא לְהַצִּיל, כָּאן – ואילו במשנה לעיל, המתירה להציל רק מזון שלש סעודות, מדובר בְּבָא לְקַפֵּל. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׂ, 'לְהַצִּיל' היינו כשנוטל את כל הככרות בִּכְלִי אֶחָד, וכיון שאין בכך טירחא יתירה, מותר להציל אפילו יותר ממזון שלש סעודות, שהרי זו טירחא השווה להצלת שלש סעודות, שהיא מותרת. ו'לְקַפֵּל' היינו בִּשְׁנַיִם וּבִשְׁלֹשָׁה כֵלִים, שיש בכל כלי טירחא נוספת, ולא התירו אלא כדי מזון שלש סעודות. תירוץ נוסף: רַבִּי אַבָּא בְּרַבִּי זַבְדָא אָמַר בשם רַב, אִידִי וְאִידִי – שתי המשניות עוסקות בְּבָא לְקַפֵּל – ליטול את המאכלים בכמה כלים, וְלֹא קַּשְׁיָא – ואין זו קושיא, אלא כָּאן – במשנתנו, שהתירו להציל אפילו סל מלא ככרות, היינו כשמוציאם לְאוֹתָהּ חָצֵר, כָּאן – ואילו במשנה לעיל שהתירה להציל רק מזון שלש סעודות, מדובר באופן שמציל לֶחָצֵר אַחֶרֶת. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב הוּנָא, שאם בא להציל בכמה כלים, אפילו אם מציל לאותה חצר אסור לו להציל יותר ממזון שלש סעודות, ואם בא להציל בכלי אחד, מותר להציל אפילו סל מלא ככרות, ואפילו לחצר אחרת, אם יש שם עירוב.

הגמרא מסתפקת עתה לפי דעתו של רב הונא: בָּעִי [-הסתפק] רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, פֵּירֵשׂ האדם טַלִּיתוֹ, וְקִפֵּל מאכלים וְהִנִּיחַ בתוכה, וְקִיפֵּל מאכלים נוספים וְהִנִּיחַ בתוכה, יותר מכדי מזון שלש סעודות, מַאי – מה דינו, האם רשאי הוא להוציא עתה את הטלית עם כל המאכלים שבה, או שאסור לו להוציא יותר ממזון שלש סעודות. וצדדי הספק הם, האם מאחר וכל המאכלים נמצאים עתה בתוך טלית אחת, כְּבָא לְהַצִּיל דָּמִי – דינו כמי שבא להציל סל מלא ככרות, שהדבר מותר. אוֹ שכיון שמתחילה לא היו כל המאכלים שם, אלא הוא הביאם לתוך טליתו, כְּבָא לְקַפֵּל דָּמִי – דינו כמי שבא להוציא מאכלים בכמה כלים, שלא התירו לו אלא מזון שלש סעודות.

פושטת הגמרא את הספק, מִדְּאָמַר – מכך שאמר רָבָא, אַטְעְיֵיה רַב שֵׁזְבִי לְרַב חִסְדָּא – הטעה רב שזבי את רב חסדא, וְדָרַשׁ לפניו דין זה, מה ששנינו במשנה לעיל שאם נשברה חבית בראש גגו רשאי להביא כלי ריק ולקבל את מה שנשפך מהחבית, וּבִלְבַד [-ובתנאי] שֶׁלֹּא יָבִיא כְּלִי המַחֲזִיק יוֹתֵר מֵשָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת, והודה רב חסדא לדבריו. ומכך שאמר רבא שדין זה טעות הוא, הרי הדין הנכון הוא שמותר להניח כלי אחד ולהציל מהחבית יותר ממזון שלש סעודות, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכאן אף לנידוננו, שהפורש טליתו ומכניס לתוכה מאכלים מרובים, כְּבָא לְהַצִּיל דָּמִי – דינו כמציל כלי מלא מאכלים, אף שהוא עצמו ליקטם לשם, וְשַׁפִּיר דָּמִי – והדבר מותר.

אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא, מַאי טָעוּתָא – מנין לך שדברי רב זביד טעות הם, ואין הפירוש במשנה כדבריו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, יש ללמוד זאת מכך דִּתְנַן במשנה, 'וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא כְּלִי אַחֵר וְיִקְלֹט, כְּלִי אַחֵר וִיצָרֵף', והרי ודאי אין מדובר באופן שמציל רק מזון שלש סעודות, שדבר זה מותר אף בכמה כלים, אלא מדובר בהצלת מזון רב יותר, ועל זה אמרה המשנה שכְּלִי אַחֵר הוּא דְּלֹא – רק 'כלי אחר' אסור להביא, לאחר שכבר הציל מזון שלש סעודות, אֲבָל בְּהַהוּא מָנָא – באותו כלי עצמו, כַּמָּה דְּבָעֵי מַצִּיל – יכול להציל כמה שרוצה, ואף יותר ממזון שלש סעודות.