מסכת שבת, פרק טז, שיעור 179

שנינו במשנה, 'וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם, ועושה עמהם חשבון לאחר השבת' וכו'. מבררת הגמרא, 'חֶשְׁבּוֹן' מַאי עֲבִידְתֵּיהּ – מה עניינו של חשבון זה, שמשמעותו שיש לבעל הבית איזו תביעה עליהם, שמחמת כן צריכים הם לעשות עמו חשבון, נֵימְרוּ לֵיהּ מֵהֶפְקֵירָא קָא זָכִינָא – והרי יכולים הם לומר לו שזכו בדברים מן ההפקר, מאחר והיתה דליקה בבית, והוא עצמו אינו יכול להציל יותר ממזון שלש סעודות, אם כן כל מה שבבית עומד להישרף, וכהפקר הוא נחשב, ואינם חייבים לו דבר. מבארת הגמרא, אָמַר רָבָא, הָכָא – כאן, במשנתנו, בִּיְרֵא שָׁמַיִם עַסְקִינָן – מדובר באדם ירא שמים, שבא להציל מן הדליקה שבבית חבירו, דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיתְהַנֵי מֵאֲחֵרִים – שאינו רוצה ליהנות מממון של אחרים, אף שרשאי הוא לזכות מנכסים אלו, וּבְחִנָּם נַמִי לֹא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיטְרַח – ומאידך אינו רוצה לטרוח ולהציל בחינם, וְהָכִי קָאֲמַר – וכך כוונת התנא של משנתנו, אִם אותם בני אדם שבאו להציל הָיוּ פִּקְחִים, דְּיָדְעֵי דְּכִי הַאי גַּוְנָא לַאו שְׂכַר שַׁבָּת הוּא – שיודעים הם שבאופן כזה אין איסור של שכר שבת, מאחר ואינם מקבלים שכר פעולתם, אלא זכו בדברים מן ההפקר וחוזרים ונותנים אותם לבעל הבית, עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר הַשַּׁבָּת, ומוכרים לו את מה שהצילו במחיר של שכר טירחתם, וכך נמצא שלא עבדו בחינם, ומאידך לא הפסיד בעל הבית כל כך.

משנה

משנתינו ממשיכה בדיני דליקה שנפלה בשבת: וּלְשָׁם – לאותו מקום שהתבאר במשנה הקודמת שמותר להציל אליו מזון שלש סעודות [והיינו לחצר מעורבת לדעת תנא קמא, וחצר אפילו שאינה מעורבת לדעת בן בתירא], הוּא מוֹצִיא את כָּל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ הדרושים לו לשם אכילת סעודות אלו.

עתה מבארת המשנה שרשאי להציל מהדליקה בגדים רבים בדרך לבישה: וְלוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶׁהוּא יָכוֹל לִלְבוֹשׁ, וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲטֹף, ואף שאין דרך לצאת כך בימות החול, מאחר ועושה זאת עתה בדרך לבישה, מותר. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, אינו רשאי להציל בדרך לבישה אלא שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֵלִים – בגדים, שבהם דרך בני אדם לצאת תמיד.

מוסיפה המשנה, וּלאחר שהוציא בגדים מהדליקה, ופשטם והניחם במקום אחר, חוֹזֵר למקום הדליקה וְלוֹבֵשׁ בגדים אחרים, וּמוֹצִיא בגדים נוספים. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים בּוֹאוֹ וְהַצִּילוּ עִמִּי. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּתַנָּא קַמָּא, שיכול ללבוש כמה בגדים שירצה, ולא כרבי יוסי, המתיר ללבוש רק שמונה עשרה בגדים.

המשנה מבארת אופנים שונים של גרם כיבוי, המותרים בשבת: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, פּוֹרְסִין – מותר לפרוס עוֹר שֶׁל גְּדִי עַל גַּבֵּי שִׁידָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל [-מיני ארונות] שֶׁאָחַז בָּהֶן הָאוּר – שנתפסה בהן האש, והתועלת בפריסה זו הוא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ – לפי שעור הגדי מונע מהאש מלהתפשט הלאה.

דין נוסף: וְעוֹשִׂין מְחִצָּה – מותר לחצוץ בפני האש בְּכָל הַכֵּלִים, בֵּין מְלֵאִים מים בֵּין רֵיקָנִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַעֲבֹר הַדְּלֵקָה, שכשתגיע אליהם האש יתבקעו הכלים והמים שבהם יכבו את הדליקה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִים מַיִם, שֶׁהֵן מִתְבַּקְעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵיקָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל אֶת הָאוּר, וסובר רבי יוסי שגרם כיבוי אסור בשבת.

גמרא

פוסק הרי"ף: וְלֵית הִלְכְתָא – ואין הלכה כְּרַבִּי יוֹסִי, דְּקָסָבַר גְּרַם כִּבּוּי אָסוּר – הסובר שאסור לגרום כיבוי בשבת, אלא הלכה כתנא קמא, שהדבר מותר.

אָמַר רַב יְהוּדָה, טַלִּית מקופלת שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר – שנאחזה בה האש, פּוֹשְׁטָה – פותחה וּמִתְכַּסֶּה בָּהּ, וְאִם על ידי זה כָּבְתָה, כָּבְתָה, והדבר מותר. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאָחַז בּוֹ הָאוּר, פּוֹשְׁטוֹ – פותחו וְקוֹרֵא בּוֹ, וְאִם כָּבָה, כָּבָה.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נֵר שֶׁהיה מונח עַל גַּבֵּי טַבְלָא של שולחן, מְנַעֵר אֶת הַטַּבְלָא, וְהִיא נוֹפֶלֶת מֵאֵלֶיהָ, וְאִם כָּבְתָה, כָּבְתָה. אָמְרֵי דְבֵי רַבִּי יַנַּאי – אמרו בבית מדרשו של רבי ינאי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמותר לגרום כיבוי לנר, אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ את הנר על גבי השולחן, אֲבָל בְּמַנִּיחַ את הנר מדעתו, נַעֲשָׂה השולחן בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר, ואסור לטלטלו. וְנֵר שֶׁמודבק אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, אָסוּר לִפְתּוֹחַ וְלִנְעֹל את הדלת כְּדַרְכָּהּ, כיון שעל ידי זה בודאי תכבה הרוח את הנר, דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דין זה, אף שנחלקו רבי שמעון ורבי יהודה בדין 'דבר שאין מתכוין' בשבת, שרבי שמעון מתיר, מכל מקום מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּפְּסִיק רֵישֵׁיהּ וְלֹא יָמוּת – בעשיית מעשה שבודאי יגרום לאיסור [ודרך משל הוא, כמו שירצה האדם לחתוך ראשו של בעל חיים, ולא ימות], ואף כאן כיון שבודאי יכבה הנר, אסור לפתוח ולסגור את הדלת. וְכן אָסוּר לִפְתּוֹחַ הַדֶּלֶת כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה בְּשַׁבָּת, וַאֲפִילוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה – ואף אם נושבת רק רוח מצויה, שאינה עשויה לכבות את המדורה, וזו גזירה מחשש שתנשוב רוח שאינה מצויה, ותכבה את האש.