ג) בפסח, מקריבין קרבן מוסף בכל יום, מיום הראשון עד יום השביעי, כמוסף ראשי חדשים, פרים שנים ואיל אחד ושבעה כבשים, הכל עולות, ושעיר חטאת הנאכלת. ביום שני של פסח, שהוא יום ששה עשר בניסן, מקריבין יתר על מוסף של כל יום גם כבש לעולה יחד עם עומר התנופה, והיא מנחה של צבור, כמו שביארנו.
ד) וזמנו של כבש זה הקרב בששה עשר בניסן הוא קבוע, ולפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה.
ה) אין מביאין מנחה זו – מנחת העומר, אלא מתבואה שצמחה בארץ ישראל, שנאמר 'והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן', ומלשון 'קצירכם' יש ללמוד שרק קציר שבארץ ישראל כשר למנחה זו. מצותו לבוא מן הקרוב – ממקום קרוב לירושלים. לא בא מן הקרוב, כלומר שלא מצאו תבואה שגדלה בקירוב מקום, מביאין אותה מכל מקום מארץ ישראל.
