מסכת שבת, פרק יז, שיעור 183

משנה

פרק זה עוסק ברובו בדיני מוקצה, והמשנה הראשונה עוסקת בכלים שאינם מוקצים, אלא שנתפרקו חלקיהם זה מזה: כָּל הַכֵּלִים שמלאכתם להיתר, ויש להם דלתות, נִיטָלִין בַּשַּׁבָּת, וְדַלְתוֹתֵיהֶן ניטלות עִמָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּרְקוּ בַּשַּׁבָּת, ואינם מוקצה, וגם אין חוששים שמא יחזור ויחברם בשבת. וְהטעם שאינם מוקצה, כיון שאֵינָן דּוֹמִין לְדַלְתוֹת הַבַּיִת, שהם מוקצה, לְפִי שֶׁדלתות הבית אֵינָן מִן הַמּוּכָן – אינם עשויים לטלטול, ולכן אף כשהתפרקו אסור לטלטלם, מה שאין כן דלתות הכלים, שעשויים לטלטול, ומותר לטלטלם אף כשהתפרקו.

גמרא

שנינו במשנה שכלים שהתפרקו מותרים בטלטול 'ואַף עַל פִּי שֶׁנִתְפָּרְקוּ בְּשַׁבָּת'. תמהה הגמרא, משמע מלשון זו שהחידוש הוא שאפילו אם נתפרקו בשבת מותרים בטלטול, וְלֹא מִיבַּעְיָא – ואין צריך לומר שאם נִתְפָּרְקוּ בַּחוֹל, שמותר לטלטלם, והרי אַדְּרַבָּה, הסברא היא בהיפך, שאם נִתְפָּרְקוּ בְּשַׁבָּת מותר לטלטלם כיון שבכניסת השבת היו מוּכָנִין ומותרים בשימוש אַגַּב אֲבִיהֶן – כחלק מהכלי עצמו, שהרי היו מחוברים באותה שעה, ולכן אף אם התפרקו מותרים בטלטול, אבל אם נִתְפָּרְקוּ בַּחוֹל, נמצא שבכניסת השבת אֵין מוּכָנִין עַל גַּב אֲבִיהֶן – לא היו ראויים לשימוש כחלק מהכלי, ובזה יש יותר סברא לאסור בטלטול, ומדוע נקטה המשנה לשון 'אף על פי שנתפרקו בשבת'.

מתרצת הגמרא, אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵּי, הָכִי קָאָמַר – כך היא כוונת התנא של משנתנו, כָּל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בְּשַׁבָּת וְדַלְתוֹתֵיהֶן עִמָּהֶן, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִתְפָּרְקוּ בַּחוֹל, נִיטָלִין בְּשַׁבָּת [כלומר תיבת 'בשבת' אינה המשך ללשון 'אף על פי שנתפרקו', אלא לדין 'ניטלין', והחידוש בלשון 'אף על פי' הוא שאף שהתפרקו הדלתות מותרים בטלטול, וכל שכן שאם לא התפרקו כלל, שמותרים], וְאֵינָן דּוֹמִין לְדַלְתוֹת הַבַּיִת שניטלו, שאסורים בטלטול, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן, כלומר, שֶׁדַּלְתוֹת הַבַּיִת קְבוּעִין בּוֹ וְלֹא הוּכְנוּ לְטַלְטֵל, ולכן אף אם התפרקו מחיבורן, אסור לטלטלן.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, דֶּלֶת שֶׁל שִׁידָּה וְשֶׁל תֵּבָה וְשֶׁל מִגְדָּל [-מיני ארונות שונים], נִיטָלִין – מותר להסירם בשבת מהציר שלהן, כיון שאין סתירה ובנין בכלים, וְלֹא מַחֲזִירִין – אך אסור להחזירם למקומם בשבת, כטעם שיבואר להלן. ואילו דלת שֶׁל לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין, המחובר בקרקע, לֹא נִיטָלִין וְלֹא מַחֲזִירִין, כיון שהלול מחובר בקרקע הרי זה 'סתירה' ו'בנין' ממש, האסורים בשבת. והטעם שבדלת ארון המיטלטל אסרו להחזיר, אף שאין בנין בכלים, גְּזֵרָה דרבנן היא שֶׁמָּא יִתְּקָע מסמר או יתד בחוזקה, והרי זו גמר מלאכה, שחייב עליה משום מכה בפטיש.

משנה

המשנה מבארת שאף כלי המיוחד למלאכת איסור [המכונה 'מוקצה מחמת איסור'] מותר לטלטלו לצורך שימוש המותר בשבת: נוֹטֵל אָדָם בשבת קֻרְנָס – פטיש, אף שמלאכתו בדרך כלל לאיסור, כדי לְפַצֵּעַ [-לשבור] בּוֹ אֱגוֹזִים, וכן נוטל קַרְדּוֹם – כמין גרזן, כדי לַחְתּוֹךְ בּוֹ אֶת הַדְּבֵילָה [-עיגול של תאנים מיובשות]. ונוטל מְגֵירָה – מסור קטן, לִגְרֹר – לחתוך בָּהּ אֶת הַגְּבִינָה הקשה. מַגְרֵיפָה, כדי לִגְרֹף בָּהּ אֶת הַגְּרוֹגְרוֹת. אֶת הָרַחַת – כמין את עם בית קיבול, שזורים בו את חיטים לרוח, וְאֶת הַמַּזְלֵג – קלשון, שהופכים בו את הקש בגורן, לָתֵת עָלָיו פַּת לַקָּטָן – לילד קטן שנמצא מעבר לנחל קטן, ואינו יכול לעבור בעצמו לקחת פת. אֶת הַכּוּשׁ וְאֶת הַכַּרְכַּר – כמין מחטים קטנות המשמשות לאריגה, לִתְחוֹב בּוֹ תותים וכדומה, כדי שלא ללכלך את ידיו. מַחַט שֶׁל יָד – של תפירה, כדי לִטוֹל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ, וְשֶׁל סַקָּאִים – ומחט גדולה, שתופרים בה שקים וכדומה, מותר לטלטלה כדי לִפְתּוֹחַ בָּהּ אֶת הַדֶּלֶת, כשאבד המפתח.

גמרא

הַאי קֻרְנָס – אותו קורנס, שהתירה המשנה ליטלו כדי לשבור אגוזים, בֵּין קֻרְנָס שֶׁל אֱגוֹזִים, שהוא כלי שמלאכתו להיתר, ובודאי מותר, בֵּין קֻרְנָס שֶׁל נַפָּחִים, שאף שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו לצורך גופו, ובֵין קֻרְנָס שֶׁל זֶהָבִים – של מרדדי טסי זהב, אף שהם מקפידים עליהם, מכל מקום כיון שהם יכולים לחזור וליישר את הקורנס באמצעות הכאה על הסדן, משתמשים בם בהם אף לדברים אחרים, ואין זה נחשב כמוקצה מחמת חסרון כיס, אֲבָל קֻרְנָס שֶׁל בְּשָׂמִים, שכותשים בו מיני בשמים, אָסוּר לפצע בו אגוזים, והטעם הוא כִּדבריו דְרַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּכֵיוָן דְּקָפִּיד עֲלֵיה – שכיון שמקפיד הבעלים שלא להשתמש בקורנס של בשמים לדברים אחרים, כדי שלא יימאס ולא יהא ראוי לשחיקת בשמים, מְיַיחֵד לֵיהּ מָקוֹם מסוים, והרי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור לטלטלו אף לצורך השימוש בגופו. ודינו של קורנס זה הוא כְּ'סִיכֵי', 'זַיְירֵי' וּ'מָזוֹרֵי', שהם כלים של כובס, ומקפידים שלא להשתמש בהם לדברים אחרים, דְּאָמַר רַב חִינְנָא בַּר שְׁלֶמְיָה, מִשְּׁמֵיהּ [-בשמו] דְּרַב, הַכֹּל מוֹדִים בְּסִיכֵי זִירֵי וּמָזוֹרֵי, דְּכֵיוָן דְּקָפִּיד עֲלַיְיהוּ מְיַיחֵד לְהוּ מָקוֹם. ומבאר הרי"ף את טיבם של כלים אלו, שנינו ביְרוּשַׁלְמִי, 'זַיְירֵי' הם הכלים דְּעָצַר בְּהוּ – שכובש בהם הכובס את הבגדים, ליישרם. 'מְזוֹרֵי' הם הכלים דְּחָבִיט בְּהוּ – שחובט באמצעותם בבגדים, לנקותם. וְ'סִיכֵי' הֵן יְתֵדוֹת שמנערים על ידם בגדים של משי וכדומה, וזהיר בהם הכובס שלא ייפגמו, ויקרעו את הבגדים.