מסכת שבת, פרק טז, שיעור 182

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, עִיר שֶׁדָּרִין בָּהּ יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִים, וְהָיְתָה בָּהּ מֶרְחָץ הַמַרְחֶצֶת [-שרוחצים בה בני אדם] בְּשַׁבָּת, אִם רוֹב בני העיר נָכְרִים, מֻתָּר ליהודי לִרְחֹץ שם בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד, כיון שחימום המרחץ נעשה עבור הרוב, שהם נכרים. וְאִם רוֹב בני העיר הם יִשְׂרָאֵל, ונמצא שחימום המרחץ בשבת נעשה בעיקר עבורם, יַמְתִּין במוצאי שבת שיעור זמן בִּכְדֵי שֶׁיֵחָמוּ חַמִּין, ורק אז יכול להכנס למרחץ וליהנות מהמים החמים. וְכֵן אם היו בני העיר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – חצי ישראלים וחצי נכרים, כיון שאין ידועה דעתו של מחמם המרחץ, אם כוונתו ליהודים או לנכרים, הדין הוא כְּאילו יש רוֹב ישראל. וְטעם האיסור באופן שיש רוב ישראל, אף שהחימום הוא לכולם יחד, והיה מקום לדמות זאת להדלקת נר לצורך נכרי, שמותר לישראל ליהנות ממנו, אין הדבר כן, כיון שאותו ממונה על חימום המים במרחץ אַדַּעְתָּא דְּרוּבָּא קָא מְחַמְּמֵי – עושה זאת לצורך רוב בני העיר, ובאופן שרובם יהודים הרי זה כאילו עשה עבורם את המלאכה בשבת, ולכן אסור ליהנות ממלאכתו קודם שיעבור זמן הראוי לחימום המים לאחר צאת השבת.

וְנֵר הַדָּלוּק בִּמְסִבָּה, אִם רוֹב היושבים שם נָכְרִים, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. וְאִם רוֹב יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. ואם היו היהודים והנכרים מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, הרי זה נחשב כרוב ישראל, ואָסוּר. מַאי טַעֲמָא – ומה טעם האיסור באופן שיש רוב ישראל, ומדוע אין אומרים 'נר לאחד נר למאה', דְּאַדַּעְתָּא דְּרוּבָּא קָא מַדְלְקֵי – כיון שהדלקת הנר נעשית לצורך הרוב, וכשהרוב ישראל הרי זה כאילו הדליקו את הנר בעיקר עבורם, ואסור ליהנות מאור זה.

מספרת הגמרא, שְׁמוּאֵל אִיקְּלַע לְבֵי אֲבִי תּוֹרָן – האמורא שמואל הזדמן בשבת למקום ששמו 'אבי תורן', אָתָא הַהוּא נָכְרִי וְקָא מַדְלִיק שְׁרָגָא – בא לשם נכרי אחד, והדליק נר. אַהֲדְרִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְאַפֵּיהּ – היסב שמואל את פניו, כדי לא ליהנות מהאור, לפי שהיה סבור שהדליקו עבורו. כֵּיוָן דְּחָזָא דְּאַיְיתֵּי שְׁטָרֵי וְקָרִי בְּהוּ – כיון שראה שמואל שהנכרי מביא שטרות וקורא בהם לאור הנר, אָמַר, אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ קָא מַדְלִיק – לצורך עצמו הדליק הגוי את הנר, הָדַר אַהֲדְרִינְהוּ לְאַפֵּיהּ בֵּי שְׁרָגָא – חזר שמואל והיסב את פניו לצד האור, שהרי באופן זה מותר ליהנות מהנר שהדליק הגוי.

הרי"ף מביא עתה סוגיא ממסכת עבודה זרה, בה יבואר האם מותר לגוי לעבוד בשבת ברשות ישראל: גַּרְסִינָן – למדנו בְּמסכת עֲבוֹדָה זָרָה, תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא יַשְׂכִּיר אָדָם מֶרְחַצָאוֹ לְנָכְרִי, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ – לפי שהכל יודעים שמרחץ זה שייך לישראל, וְנָכְרִי זֶה עוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה בַּשַּׁבָּתוֹת וּבַיָּמִים טוֹבִים, ויסברו בני אדם שהנכרי עושה זאת בשליחותו של הישראל, באיסור. אֲבָל להשכיר שָׂדֵהוּ לְנָכְרִי, שָׁרִי – מותר, ואף שהוא עובד שם בשבת, לא יחשדו בני אדם בישראל, דְּאָמְרֵי – כיון שיאמרו בני האדם הרואים זאת, אַרִיסוּתֵּיהּ הוּא דְּקָא עָבֵיד – הנכרי נעשה אריס בשדהו של היהודי, ועובד שם עבור חיובי אריסותו, ולא בשליחות הישראל [ואף שהישראל מרויח ונהנה ממלאכת הגוי, מכל מקום כיון שיש לגוי חלק בשדה בתורת אריס, ועובד גם עבור עצמו, אין בכך איסור (ר"ן)]. מקשה הגמרא, מֶרְחָץ נַמִי אַרִיסוּתֵּיהּ קָא עָבֵיד – אף לגבי מרחץ יאמרו בני האדם שהנכרי עושה את חיוביו כאריס במרחץ, ואינו עובד שם בשליחות ולצורך הישראל. מתרצת הגמרא, אַרִיסוּתָּא לַמֶּרְחָץ לֹא עַבְדֵי אִנְשֵׁי – אין דרך בני אדם ליטול מרחץ באריסות, כיון שההוצאות מרובות והשכר מועט, ויסברו הכל שהנכרי עובד במרחץ בשליחות הישראל.

הגמרא מביאה מעשה בענין זה: הַנְהוּ מוֹרִיקֵי – מעשה בנכרי וישראל שהיו זורעים תבלינים בגינה, דְּנָכְרִי נָקִיט בְּשַׁבַּתָּא – שהגוי היה עובד בשדה בשבת, וְיִשְׂרָאֵל נָקִיט בְּחַד בְּשַׁבַּתָּא – והיהודי היה עובד בה ביום ראשון בשבוע, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – ובאו לשאול את רבא האם הדבר מותר. שָׁרָא לְהוּ רָבָא – התיר להם רבא את הדבר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִינָא לְרָבָא – הקשה רבינא על רבא מברייתא זו, שכך שנינו בה, יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת – ירדו יחד להיות אריסים בשדה של אדם אחר, וצריכים לעבוד בה בכל יום, לֹא יֹאמַר יִשְׂרָאֵל לְנָכְרִי טוֹל אַתָּה אֶת חֶלְקְךָ בְּשַׁבָּת וַאֲנִי חֶלְקִי בַּחוֹל, כלומר, תעבוד אתה בשבת גם עבורי, ואני אעבוד באחד מימות החול גם עבורך, כיון שבאופן כזה נחשב שהגוי עובד בשליחותו חצי מיום השבת, והדבר אסור. וְאִם הִתְנוּ מֵעִיקָּרָא – אם בתחילה קיבלו את האריסות על דעת כן שהגוי יעבוד בשדה כל יום השבת, והיהודי יעבוד באחד מימות החול לבדו, מֻתָּר, כיון שמעולם לא התחייב היהודי לעבוד בשבת, וממילא אין הגוי נחשב שלוחו לענין עבודה זו. וְאִם בָּאוּ לְחֶשְׁבּוֹן – אם לא התנו כלום מתחילה, אך גם לאחר מכן לא אמר היהודי לגוי שיעבוד במקומו בכל השבת, אלא במקרה הזדמן שהגוי עבד בכל השבתות, ועתה עושה עמו היהודי חשבון, כמה שבתות עבד הגוי, ורוצה לעבוד כנגדן בימות החול, אָסוּר, כיון שעושה כן הרי הוא מגלה דעתו שבאותם שבתות היה הגוי שלוחו, ומחמת כן רוצה לתת לו תמורה

בכך שיעבוד תחתיו בימות החול. ועל כל פנים מוכח מכאן שאסור לישראל להניח לנכרי לעבוד תחתיו בשבת על מנת שהוא יעבוד תחתיו בימות החול. אַכְסִיף רָבָא – התבייש רבא בכך שהורה הוראה זו בטעות. לְסוֹף אִיגְלָאֵי מִילְּתָא – בסוף התברר הדבר, דְּהִתְנוּ מֵעִיקָּרָא הֲוָה – שבאותו מעשה שבא לפני רבא התנו מתחילה שהגוי יעבוד בכל השבתות, והישראל יעבוד באחד מימות החול, ובאופן זה הרי מפורש בברייתא שהדבר מותר, וכפי שהורה רבא.

סליקו להו כל כתבי