שיעור 488, ספר תהילים, פרק קג, ה-ז

(ה) הַמַּשְׂבִּ֣יעַ בַּטּ֣וֹב עֶדְיֵ֑ךְ תִּתְחַדֵּ֖שׁ כַּנֶּ֣שֶׁר נְעוּרָֽיְכִי׃

(ו) עֹשֵׂ֣ה צְדָק֣וֹת יְהוָ֑ה וּ֝מִשְׁפָּטִ֗ים לְכָל־עֲשׁוּקִֽים׃

(ז) יוֹדִ֣יעַ דְּרָכָ֣יו לְמֹשֶׁ֑ה לִבְנֵ֥י יִ֝שְׂרָאֵ֗ל עֲלִֽילוֹתָֽיו׃

(ה) העיטור של החסד הוא בכך שה' הוא הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ – בעודך בעולם ('עֶדְיֵךְ' מלשון עוד, עדיין), כלואה בגוף, משביע אותך ה' בטוב הרוחני, והיינו בתורה ובמצוות שהם כמו מזון אל הנפש, ודבר זה ניתן אל הנפש מצד חסדו של ה' עמה. והעיטור של הרחמים הוא כאשר תצאי מן הגוף, שאז תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי – כנשר המחדש את נעוריו בנוצות וכנפים חדשים, שבהם יגביה עוף, כך הנפש היוצאת מגוף האדם תפשוט את גופה העשוי עפר מן האדמה, ותלבש מחלצות רוחניות, בהם תעוף ותעלה אל מקומה הגבוה, בצל כנפי השכינה, תחת כסא הכבוד.

(ו) והגם שהנפש חוטאת, ומצד המשפט היה ראוי שהנפש החוטאת תמות, מכל מקום עֹשֵׂה צְדָקוֹת יְיָ, לנהוג עם הנפש במידת הצדקה, שלא לשופטה כפי המעשה בפני עצמו, אלא להתחסד עמה כמידת הצדק העליונה, וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים – אך במידת המשפט ינהג ה' עם החוטא בדברים שבין אדם לחבירו, שעליהם אין תשובה לבדה מועילה עד שירצה ויפייס את חבירו, או ישיב את העושק, כפי מידת הדין.

(ז) יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה – הודיע ה' למשה רבינו את דרכי הנהגתו האמורים בפסוק הבא (רחום, חנון, ארך אפים ורב חסד), שכל אלו הן המידות הבאות ממידת הצדקה העליונה שבה נוהג ה' עם נפשות ישראל, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל הודיע עֲלִילוֹתָיו, כלומר, בני ישראל, שאינם יכולים להשיג השגה אמיתית בה', רואים ומבינים את הדרכים הללו כ'עלילות', שזו לשון המורה על התפעלות הנפש, וכמו הרחמים והחנינה שאצל בני האדם, המתפעלים ומתעוררים מדברים מסוימים, ומחמת כן מרחמים או מאריכים אף וכדומה, וזו השגתם הפשוטה של המון העם בהנהגת ה' עמם. ורק משה רבינו, בהשגתו והשכלתו הגבוהים, הבין שמידות אלו של ה' הם 'דרכים' שבהם הוא נוהג, ואין הם באים מחמת התעוררות והתפעלות (כי אצל ה' אין שייכים שום שינויים והתפעלויות חיצוניות), אלא הנהגות קבועות של ה' שאינן תלויות בדבר ואינן משתנות מחמת שום דבר.