מסכת שבת, פרק יח, שיעור 190

משנה

משנתנו עוסקת בטלטול דברים שאינם מוקצה, אך יש טירחה רבה בטלטולם: מְפַנִּין – מותר לפנות ממקומם בשבת אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קֻפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה, אם זקוק האדם למקומם מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין או לסעודת מצוה, וְכן מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, שאין מקום לתלמידים לשבת וללמוד, כיון שלצורך מצוה הותרה טירחא זו, אך שלא לצורך מצוה לא התירו זאת, כיון שיש בכך טירחא יתירה, והרי זה 'עובדין דחול' [-הנהגה של יום חול]. אֲבָל אף לצורך מצוה לֹא מפנים אֶת הָאוֹצָר עד קרקעיתו, מחשש שיבא 'להשוות גומות', כלומר ליישר את הקרקע, וכשעושה כן בבית הרי זו תולדת בונה.

המשנה מבארת עתה שמותר לפנות לצורך מצוה אף דברים שאינם ראויים לאכילה לכל אדם: מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה, הראויה רק לכהנים, וגם ישראל רשאי לפנותה ואינה נחשבת מוקצה אצלו, וּדְמַאי, כיון שהוא ראוי לעניים, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ – שהופרשה ממנו תרומת מעשר [ומדובר בלוי שנהג שלא כדין, ונטל מעשר ראשון קודם שהתחייבה התבואה בתרומה גדולה, ובאופן כזה אין המעשר שבידו מתחייב בתרומה גדולה, ומותר באכילה], וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, ואפילו אם נתן רק את הקרן ועדיין לא נתן את החומש. וְתּוּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ, שהוא ראוי בדוחק לאכילה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעִזִּים.

אֲבָל לֹא מפנים אֶת הַטֶבֶל, וְלֹא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, שכל אלו אסורים באכילה ומוקצה הם. וְלֹא אֶת הַלּוּף – מין בצל, שאינו ראוי אפילו לאכילת בהמה, וְלֹא אֶת הַחַרְדָּל, שאף הוא אינו ראוי לאכילה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעוֹרְבִים [אמנם תנא קמא אוסר במקום שאין מצויים בו עורבים].

גמרא

שנינו במשנה, 'מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה', תמהה הגמרא על לשון המשנה, הַשְׁתָּא – עתה, שהשמיענו התנא שאפילו חָמֵשׁ קופות מְפַנִין בשבת, אַרְבַּע מִיבַּעְיָא – וכי יש צורך לומר שמפנים ארבע, והלא דבר פשוט הוא, ומדוע כתב זאת התנא בפירוש. אָמַר רַב חִסְדָּא, נאמרו בדברי התנא כאן שני דינים, מפנים אַרְבַּע קופות מִתוך חָמֵשׁ שהיו באוצר, כיון שהיו באוצר רק חמש קופות, אסור לפנותו לגמרי, מחשש שיבא להשוות גומות, אלא יש להשאיר לפחות קופה אחת, וּמפנים עד חָמֵשׁ קופות מֵאוֹצָר גָּדוֹל, אך יותר מחמש קופות אסור לפנות, ואף אם נשארו קופות רבות באוצר, כיון שזו טירחה יתירה בשבת. ממשיך רב חסדא ומבאר, וּמַאי – ומה ביאור המשך דברי המשנה, 'אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר', היינו שֶׁלֹּא יַתְחִיל בָּאוֹצָר תְּחִלָּה, כלומר, אם עדיין לא התחיל ביום חול להשתמש באוצר זה, לעצמו או לבהמתו, לא יפנה אותו בשבת, כיון שהקופות הללו מוקצה הם, וּמַנִּי – ומי הוא התנא ששנה משנה זו, רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה – שהוא סובר שאף דבר זה נחשב כמוקצה.

מביאה הגמרא ביאור נוסף במשנה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר, 'אַרְבַּע וְחָמֵשׁ' היינו כִּדְאָמְרִי אִינְשֵׁי – כדרך שבני אדם אומרים, שני מספרים קרובים, ואין זה בדווקא כלל, וְאִי בָּעֵי – ואם רצונו בכך, אֲפִילוּ טוּבָא – רשאי לפנות אפילו קופות רבות. ממשיך שמואל ומבאר, וּמַאי – ומה כוונת המשנה באומרה 'אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר', היינו שֶׁלֹּא יִגְמֹר לפנות אֶת הָאוֹצָר, דִּלְמָא אָתֵי לְאַשְׁווּיֵי גּוּמוֹת – שמא יבא להשוות גומות בקרקע, אֲבָל אַתְּחוּלֵי מַתְחִיל – אך מותר להתחיל לפנות את האוצר בשבת, אף שלא התחיל להשתמש בו ביום חול, וּמַנִּי – ולפי זה, ומי הוא התנא ששנה משנה זו, רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה – הסובר שדבר זה אינו נחשב כמוקצה, ומותר לטלטלו בשבת [ורב חסדא לא יכל לפרש כן, שהרי לדבריו כבר מ'ארבע וחמש' למדנו שאסור לפנות את כל האוצר, ולכן הוצרך לבאר את הסיפא, של 'אבל לא את האוצר', כרבי יהודה, שאוסר לטלטל מוקצה].

עתה מבאר הרי"ף כיצד נפסקת ההלכה בנידון זה: הָא מִילְּתָא – נידון זה, כיצד לבאר את המשנה וממילא כיצד לפסוק את ההלכה, חֲזִינָא בַּהּ פְּלוּגְּתָא בֵּינֵי רַבְּוָותָא – ראינו בה מחלוקת בין רבותינו, אִיכָּא מַן דְּפָּסַק – יש מי שפסק כְּרַב חִסְדָּא, מִשּׁוּם דְּסוּגְיָא דִּשְׁמַעְתָּא כְּוָותֵיהּ – שסוגיית הגמרא כדבריו, שהרי הסתפקה הגמרא האם כשבאו לאדם אורחים רבים מותר לו לפנות יותר מחמש קופות או לא, ומוכח שהבינה הגמרא ש'ארבע וחמש' הם בדווקא, כרב חסדא. וְסָתַם לָן תַּנָּא {במתניתין} [בְּמַתְנִיתָא] כְּוָותֵיהּ – התנא של הברייתא סתם כפירושו של רב חסדא, וכפי שיבואר להלן. וּגְמָרָא קָא שָׁקִיל וְטָרִי לְפָרוֹשֵׁי שִׁעוּרֵי דְּמַתְנִיתִין – והגמרא דנה ומפרשת את מספר הקופות והכלים שמותר לפנות מהאוצר באופנים שונים, והיינו כרב חסדא, ש'ארבע וחמש' הם בדווקא.  וְאִיכָּא מַאן דְּפָסִיק – ויש מי שפסק כִּשְׁמוּאֵל, ש'ארבע וחמש' אינם בדווקא, מִשּׁוּם דְּמוֹקִים לְמַתְנִיתִין כרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּלֵית לֵיהּ מֻקְצֶה – כיון שהוא מעמיד את משנתנו כשיטת רבי שמעון, שאין האוצר נאסר מדין מוקצה, אף אם לא התחילו לפנותו, דְּקָיְימָא לָן כְּוָותֵיהּ – שהרי מקובל בידינו שהלכה כרבי שמעון בענין זה, ומסתבר להעמיד את משנתנו כן.