מסכת שבת, פרק יט, שיעור 198

משנה

נאמר בתורה 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו', ודרשו חכמים מלשון 'וביום', ואפילו בשבת. משנתנו מבררת אילו דברים מצורכי המילה דוחים את השבת: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לֹא הֵבִיא כְלִי – איזמל מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לצורך ברית מילה, מְבִיאוֹ בַשַּׁבָּת דרך רשות הרבים כשהוא מְגֻלֶּה, כדי להראות כמה חביבה מצוה זו, שמחללים עליה את השבת. וּבַסַּכָּנָה, שגזרו על מצוות מילה, מְכַסֵּהוּ עַל פִּי עֵדִים, שרואים שהוא נוטל איזמל למילה, שלא יחשדו בו הרואים שהוא מוציא חפצים אחרים. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אם אין לאדם איזמל למול בו בשבת, כּוֹרְתִין עֵצִים – מותר אפילו לכרות עצים כדי לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִים, הנצרכים לעשיית הברזל, וְלַעֲשׂוֹת בַרְזֶל למול בו בשבת.

מביאה המשנה את דעת החולק על רבי אליעזר: כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא בענין זה, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לצורך המילה, ולא עשאה, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, ואף אם מחמת כן לא יוכלו למול כלל. וְאילו המילה עצמה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵיעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, כגון המילה עצמה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

גמרא

אָמַר רַבִּי אַבִּין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, פַּעַם אַחַת אירעה ברית מילה בשבת, ושָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אִזְמֵל מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וֶהֱבִיאוּהוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – ולא נהגו בדבר כדעת רבי אליעזר, דְּשָׁרֵי – שהוא מתיר להוליך את האיזמל אפילו דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא נהגו בזה בִּרְצוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן – כדעת רבי שמעון, דְּשָׁרֵי – שהוא מתיר להוליך את האיזמל דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת, דֶּרֶךְ גַּגּוֹת, דֶּרֶךְ קַרְפִּיפוֹת [-חצרות שמאחורי הבתים] אף על פי שלא עירבו ביניהם. דִּתְנַן – שכך שנינו במסכת עירובין (פ"ט מ"א) [לגבי גזירת חכמים שלא לטלטל דברים מבית לבית של שני בני אדם, אף ששניהם רשות היחיד ואין רשות אחרת באמצע], ולדעת חכמים שם אסור להוציא אף מחצר לחצר, מגג לגג או מקרפף לקרפף, ואילו רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד גַּגּוֹת וְאֶחָד חֲצֵרוֹת וְאֶחָד קַרְפִּיפוֹת, אפילו שהם שייכים לכמה בני אדם, רְשׁוּת אַחַת הם לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ לְתוֹכָהּ, וכל כלי שהיה בכניסת השבת בחצר, גג או קרפף, מותר לטלטלו בשבת בכל החצרות, הגגות והקרפיפות [כל שאין רשות הרבים מפסיקה ביניהם], וְלֹא – אך אין זו רשות אחת לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, אלא אסור להוציאם מחצר לחצר ללא עירוב חצירות. ולכן אותם שהביאו את האיזמל לצורך המילה נהגו כדעת חכמים, שאסור לחלל שבת לצורך מכשירי מילה שניתנים להיעשות קודם השבת, וכרבי שמעון המתיר לטלטל כלי ששבת בחצר זו לחצר אחרת.

שנינו במשנה, 'כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת ושאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת'. אָמַר רַב יְהוּדָה, הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שכל מכשירי מילה הניתנים להיעשות מערב שבת, אינם דוחים את השבת.

אומרת הגמרא, עַד כָּאן לֹא פְּלִיגִי – לא נחלקו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי עֲקִיבָא במשנתנו, אֶלָּא בְּמַכְשִׁירֵי מִילָה, האם הם דוחים את השבת או לא, אֲבָל מִילָה גּוּפָה – מצוות מילה עצמה, לדברי הכל דָּחְיָא שַׁבָּת. מבררת הגמרא, מְנָּא לָן – מנין לנו דין זה [והרי כל קיום מצוות עשה אינו דוחה את השבת]. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק 'וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ', ומשמעות לשון 'וביום' היא שבכל מקרה יש למול ביום השמיני, וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת.

איסור תורה על האדם לחתוך מגופו נגע צרעת, שנאמר (דברים כד ח) 'הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד', הגמרא דנה עתה במי שיש לו נגע צרעת במקום המילה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מצוות מִילָה דּוֹחָה אֶת איסור קציצת הַצָּרַעַת, בֵּין מילה הנעשית בִּזְמַנָּהּ – ביום השמיני, ובֵין מילה הנעשית שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ. יוֹם טוֹב אֵינוֹ דּוֹחֶה [-אינו נדחה] אֶלָּא מפני מילה בִּזְמַנָּהּ בִּלְבַד, ביום השמיני, וכל שכן שאין שבת נדחית אלא מפני מילה בזמנה.

וּמִילָה, בֵּין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, לָא מָהֲלִינַן אֶלָּא בִּימָמָא – אין מוהלים אלא ביום, ולא בלילה. דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, אֵין לִּי ללמוד מהלשון 'וביום השמיני' אֶלָּא הַנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה ימים שֶׁיְּהֵא נִמּוֹל בַּיּוֹם, אבל הנימול לְתִשְׁעָה, לַעֲשָׂרָה, לְאַחַד עָשָׂר, לִשְׁנֵים עָשָׂר כפי שיבואר במשנה להלן שיש אופני ספק שונים, שבהם מלים את הקטן בימים אלו, וּשְׁאָר כָּל הַנִּמוֹלִין לאחר זמנם, מחמת חולי וכיוצא בזה, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהוּ נִמּוֹלִין אֶלָּא בַּיּוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר 'וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ', ומייתור האות וי"ו שבתיבת 'וביום' יש לרבות גם מילה שלא בזמנה, שאף היא נעשית רק ביום, ולא בלילה.

גָּרְסִינָן בְּקִדּוּשִׁין בְּפִרְקָא קַמָּא – למדנו בפרק ראשון של מסכת קדושין (כט.), וְהֵיכָא דְּלָא מַהֲלֵיהּ אֲבוּהַּ – ובאופן שלא מל האב את בנו, מִיחַיְּיבֵי בֵּי דִּינָא לְמִימְהֲלֵיהּ – חייבים בית דין למול אותו, דִּכְתִיב – שהרי נאמר בפרשת מילה (בראשית יז י) 'הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר', ומלשון 'לכם' יש ללמוד שחיוב זה מוטל על כל הציבור, ובית דין הם שלוחי הציבור לדברים אלו. וְהֵיכָא דְּלָא מַהֲלוּהּ בֵּי דִּינָא – ובאופן שלא מלו אותו בית דין, מִיחַיֵּיב אִיהוּ לְמִימְהַל נַפְשֵׁיהּ – חייב הוא למול את עצמו כשיגדל, דִּכְתִיב 'וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר', הרי שחייבה התורה את האדם למול את עצמו, כשלא מלוהו אביו או בית דין בקטנותו.