מסכת שבת, פרק יט, שיעור 208

עתה מבאר הרי"ף את אופן קבלת הגרים, במילה וטבילה: וְגֵר, אַף עַל גַּב דְּאַמְהִיל בְּאַרְמִיוּתֵיהּ – אף שנימול בגויותו, בָּעֵי – יש צורך לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית. וּבין אם מלו אותו מילה גמורה ובין אם הטיפו ממנו דם ברית, עַד דְּמִתְּפַּח לֹא מַטְבְּלִינָן לֵיהּ – עד שיתרפא מברית המילה אין מטבילים אותו לשם יהדות, כיון שהמים מזיקים לפצע.

וְכַד מַטְבְּלִינָן לֵיהּ – ובשעה שמטבילים את הגר, צָרִיךְ לְמֵיזַל בַּהֲדֵיהּ תְּלָתָא – יש צורך שילכו עמו שלשה דיינים, וְנֵימָא לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּאַמְרִינָן לֵיהּ מֵעִיקָּרָא – ויאמרו לו כפי שאמרו לו בשעה שרצה להתגייר, והיינו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, וְגַיְיזֵי לֵיהּ מִמַזְיֵיהּ – וגוזרים לו משערותיו [אותן הקשורות וסבוכות, שלא תהיה חציצה בטבילתו (הגהות הב"ח)], וְשָׁקְלֵי לֵיהּ טוּפְרֵיהּ דְּיָדֵיהּ וּדְּכַּרְעֵיהּ – וקוצצים את צפורני ידיו ורגליו [וגם זה כדי שלא תהא חציצה (הגהות הב"ח)], וּצְרִיכֵי לְמִיחְזְיֵיהּ כַּד טָבִיל – וצריכים אותם שלשה דיינים לראותו כשהוא טובל, וְכַד סָלֵיק – וכשהוא עולה מן הטבילה, מְבָרֵךְ הגר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְשָנּוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָנוּ עַל הַטְּבִילָה'. וְכֵן עֶבֶד כנעני מְשֻׁחְרָר, וְכֵן עַבְדָּא וְאַמְתָּא דְּזַבִּין לְהוּ מֵעִיקָּרָא מִן הַנָּכְרִי – וכן עבד ושפחה כנעניים כאשר קונים אותם מגוי, אָתוּ תְּלָתָא וְאָמְרֵי לֵיהּ מִצְוֹת דִּמְחַיֵּב בְּהוּ עֶבֶד – באים שלשה דיינים ואומרים לו את המצוות שהעבד מתחייב בהם, וּמַטְבְּלִינָן לֵיהּ – ומטבילים אותו [לאחר שמלו אותו, כפי שהתבאר], כִּדְּכַּתְבִינָן – כמו שכתבנו בְּהִלְכוֹת גֵּרִים בְּפֶרֶק הַחוֹלֵץ (יבמות סי' סה).

וְהֵיכָא דְּאִשְׁתַּפִּיךְ חַמִימֵיהּ דְּתִינוֹק יִשְׂרָאֵל – ובאופן שלאחר המילה נשפכו המים החמים המוכנים לתינוק, ויש סכנה בדבר, וְאִיבְדוֹר סַמָּנֵיהּ בָּתַר דְּאַמְהִיל – וכן באופן שלאחר המילה התפזרו ואבדו הסממנים שהכינו לרפאותו, עַבְדִּינָן לֵיהּ בְּשַׁבְּתָא – מותר לחמם מים ולכתוש סממנים בשבת, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה שיש בדבר אם לא ינהגו כן. [ואם נשפכו המים או התפזרו הסממנים קודם המילה, דעת הרז"ה שאסור למול אותו על דעת שאחרי המילה יהיה מסוכן ויחללו עבורו את השבת. אך הרמב"ן סובר שהדבר מותר, ואין דוחים את המילה מחמת כן, ולאחר המילה כיון שהוא מסוכן, מותר לחלל את השבת עבורו (ר"ן לעיל)].

הרי"ף מביא עתה את לשון בעל 'הלכות גדולות', בענין מי הוא הכשר למול: וְנָכְרִי אָסוּר לְמֵיהַל – גוי פסול למול, דְּגַרְסִינָן – שכך למדנו בְּמַסֵּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה, אִיתְּמַר – נשנתה מימרא זו בבית המדרש, מִנַּיִן לְמִילָה שנעשית בְּנָכְרִי שֶׁהִיא פְּסוּלָה, דָּארוּ בַּר פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב אָמַר, כְּדִכְתִיב בפרשת ברית מילה, 'וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמוֹר' (בראשית יז, ט), ומלשון 'אתה' יש ללמוד שרק אברהם וזרעו כשרים למול, ולא גויים. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, יש ללמוד כן מהפסוק 'הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ' (שם יג), קְרִי בֵּיהּ – ויש לקרוא את הפסוק כאילו נאמר 'הַמֹּל יִמּוֹל' – מי שהוא מהול בעצמו, יכול למול אחרים, אך מי שאינו מהול, פסול מלמול.

מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק לענין הדין בין שתי הדרשות. מבארת הגמרא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק ביניהם הוא בדינה של אִשָּׁה, לְדעת רַב, דְּאָמַר שלומדים פסול גוי מהפסוק 'וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמוֹר', אִשָּׁה, כֵּיוָן דְּלֵיתָא בִּבְרִית – כיון שאינה בתורת ברית מילה, לֹא מָהַלָּה – אינה מלה אחרים. אבל לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר שלומדים דין זה בדרשת 'הַמֹּל יִמּוֹל', כֵּיוָן דְּבְּיִשְׂרָאֵל (הוא) אֲפִילוּ עֲרֵלִים כִּמְהוּלִים דָמּוּ – אפילו ערל ישראל קרוי 'מהול', אִיתְּתָא נַמִי – אשה גם כן בִּכְלָל יִשְׂרָאֵל הִיא, וּמָהֲלָא – וכשרה היא למול.

מסיק הרי"ף את ההלכה: הִלְכָּךְ – כיון שמצאנו מחלוקת זו, הֵיכָא דְּלֵיכָּא גַּבְרָא יְהוּדָאָה דְּיָדַע לְמִימְהַל – במקום שאין איש יהודי היודע למול, וְאִיכָּא אִיתְּתָא יְהוּדִיתָא דְּיַדְעָה לְמִימְהַל – ויש אשה יהודיה היודעת למול, וּמָהֲלָא – ומלה, שַׁפִּיר דָּמִי – הרי מילתה כשרה [אמנם לשון בעל 'הלכות גדולות', שהוא המקור לדין זה, שאם אין איש שימול 'מהלא איתתא ושפיר דמי', והיינו שאף לכתחילה יכולה למול], כיון דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שטעם הפסול של גוי הוא משום הפסוק 'המול ימול', וממילא אשה כשרה למול, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו כלל זה, שבמקום שנחלקו רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן:

סליקו להו רבי אליעזר דמילה