הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בבכורות, האם עדיף לייבם או לחלוץ: תְּנַן הָתָם – שנינו שם, בְּמסכת בְּכוֹרוֹת (יג.), מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, אמנם דין זה היה בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה וְכוּ', ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו, מצות חליצה קודמת למצות יבום [ולהלן יוסיף הרי"ף לדון בכלל זה].
אָמַר רַב, אף על פי שמצות יבום קודמת למצות חליצה, אם לא רצה לייבם אלא לחלוץ, אֵין כּוֹפִין אותו לייבם. כִּי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב – כשהיו באים לפני רב יבם ויבמה, אָמַר לֵיהּ – היה רב אומר ליבם, אִי נִיחָא לְךָ – אם נוח לך בכך, יַבֵּם, וְאִי לֹא נוח לך ביבום, חֲלֹץ. וְכֵן אָמַר רַב יְהוּדָה, שאֵין כּוֹפִין, ומהיכן יש ללמוד שכך סובר רב יהודה, מִדְּאַתְקִין – מכך שתיקן רַב יְהוּדָה בְּגִיטָא דְּחַלִיצָה – בכתיבת גט חליצה, אֵיךְ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי, קְרִיבַת פְּלוֹנִי יְבָמָהּ קָדָּמַנָא – קירבה לפנינו את פלוני יבמה, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָנוּהִי – והוכר לנו דְּהָדֵין פְּלוֹנִי אַחוּהִי דְּמִיתְנָא מִן אֲבוּהִי הוּא – שאותו אדם פלוני הוא אחי המת מאביו, וְאָמַרְנָא לֵיהּ – ואמרנו לו, אִי מַצְבִּית לְיַבּוּמֵי – אם רצונך לייבם, יַבֵּם, וְאִי לֹא – ואם אין רצונך לייבם, אִטְלַע לָהּ רַגְלָךְ דִּימִינָא – צדד לה את רגלך הימנית, וְאַטְלַע לָהּ רַגְלֵיהּ דִּימִינָא – וצידד לה את רגלו הימנית, וְשָׁרַת סֵינֵיהּ מֵעַל רַגְלוֹהִי – והתירה את נעלו מעל רגלו, וְרַקְתְ בְּאַנְפּוֹהִי – וירקה בפניו רוֹקָא דְּאִתְחֲזֵי לָנָא מִפּוּמָהּ עַל אַרְעָא – רוק שנראה לנו מפיה על הארץ בְּבֵי דִּינָא – בבית דינו. וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא היה מְסַיֵים בָּהּ – מוסיף בסיום גט חליצה זה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, שכך היו כותבים, וְאַקְרִינוּהָ מַה דִּכְתִיב בְּסֵפֶר אוֹרַיְתָא דְּמֹשֶׁה – וקראנו לפניו מה שכתוב בספר תורת משה, 'מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל', וְאַקְרִינוּהוּ – וכן קראנו לפניו מה שנאמר 'לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ', הרי מוכח מלשון גט חליצה זה שלא כפו אותו לייבם, אלא נתנו לו אפשרות לבחור אם רצונו לייבם או לחלוץ.
מוסיפה הגמרא באותו ענין, מַר זוּטְרָא היה מְשַׂרְטֵט את גט החליצה, וְכָתַב לְהָנֵי קְרָאֵי – ולפי השרטוט היה כותב את הפסוקים הללו, כיון שאסור לכתוב פסוקים מהתורה בלא לשרטט תחילה את הקלף. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – והלכה כמותו, שיש לשרטט את הקלף לפני כתיבת פסוקים אלו.
כפי שהתבאר לעיל, כותבים בגט החליצה 'וְאִשְׁתְּמוֹדְעָנוּהִי דְּהָדֵין פְּלוֹנִי אַחוּהִי דְּמִן אֲבוּהִי דְּמִיתְנָא הוּא', כלומר, והוכר לנו שאותו פלוני הוא אחיו של המת מן האב. עתה מבררת הגמרא כיצד מבררים דבר זה, פְּלִיגֵי – נחלקו בדין זה רַב אַחָא וְרַבִינָא, חַד מהם אָמַר, בְּעֵדִים – צריך לברר את הדבר על פי עדים שיכירוהו. וְחַד אָמַר, אפילו בְּקָרוֹב, וַאֲפִילוּ אִשָּׁה. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, גִּלּוּיֵי מִלְּתָא בְּעַלְמָא הוּא – כיון שאין זה אלא גילוי ובירור הדבר, אין צורך בעדים כשרים, וַאֲפִילוּ קָרוֹב, וַאֲפִילוּ אִשָּׁה, נאמנים להעיד על כך.
הרי"ף מוסיף עתה שכיון שאין זה אלא גילוי מילתא, ניתן להעיד על כך עד מפי עד: וְכֵיוָן דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובלת בידינו הלכה זו, דְּ'אִישְׁתְּמוֹדְּעָנוּהִי לְהָדֵין פְּלַנְיָא' – שההכרה שזהו אדם פלוני, גִּלּוּיֵי מִלְּתָא בְּעַלְמָא הוּא – אין זו עדות ממש אלא גילוי הדבר בלבד, וַאֲפִילוּ קָרוֹב וַאֲפִילוּ אִשָּׁה מְהֵימְנֵי – נאמנים בכך, דְּלָאו אַמִילְתָא דְּאִיסוּרָא קָמַסְהֲדֵי – כיון שאינם מעידים בכך על דבר איסור, וְלַאו אַמָמוֹנָא מַסְהֲדֵי – ואף אינם מעידים על דבר שבממון, אֶלָּא מִלְּתָא בְּעַלְמָא הוּא דִּמְגַלוּ – אלא רק מגלים דבר בעלמא, דְּהַדֵּין נִיהוּ גַּבְרָא פְּלָן – שזהו אדם פלוני, וְהָא נִיהִי אִיתְּתָא פְּלָנִיתָא – וזו אשה פלונית, וְכֵיוָן דְּמוֹדְעֵי לֵיהּ הָכִי – וכיון שמודיעים לשומעיהם שכך הוא הדבר, הֲרֵי אִיתְחַזַּק גַּבֵּיהּ דְּהַהוּא סַהֲדָא – הרי התחזק בפני אותם עדים, מִפּוּמָא דְּהַאי קָרוֹב אוֹ מִפּוּמָא דְּהַאי אִיתְּתָא – מפיו של אותו קרוב או אותה אשה, דְּהַאי נִיהוּ פְּלַנְיָא – שזהו אדם פלוני וְהָא נִיהִי פְּלַנִיתָא – וזו אשה פלונית, הִלְכָּךְ שָׁרֵי לֵיהּ לְסַהֲדָא לְמִסְמַךְ אַפּוּמַיְיהוּ – לכן מותר לעדים לסמוך על פיהם של אותם שאמרו כן בפניהם, וּלְמִסְהָד עִלוּיֵּהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא – ולהעיד על אותו אדם אוֹ עִילָוֵּהּ דְּהַךְ אִיתְּתָא – או על אותה אשה, בֵּין לְעִנְיָן אִיסּוּרָא בֵּין לְעִנְיָן מָמוֹנָא.
אמנם מוסיף הרי"ף תנאי בדין זה שהעדים רשאים לסמוך על קרוב או אשה שהעידו על הכרתם, וְדַוְקָא הֵיכָא דְּלֵיכָּא חַשָׁשָׁא דְּחֲשָׁדָא – ורק במקום שאין חשש חשד לשקר, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא חַשָׁשָׁא דְּחֲשָׁדָא – אך במקום שיש חשש חשד של שקר, לֹא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְסַהֲדָא לְמִסְהָד – אין לעדים להעיד על מה ששמעו מפסולי עדות, בֵּין מִילְּתָא דְּאִיסוּרָא בֵּין בְּמִלְּתָא דְּמָמוֹנָא – בין בדבר איסור ובין בדבר ממון, אֶלָּא עַד דְּבָּדִיק בַּהֲדֵי אַחֲרִינֵי – עד שיברר את הדבר אצל אחרים. והראיה לכך, דְּאַמְרִינָן במסכת בבא בתרא בְּפרק גֵט פָּשׁוּט (קסז:), הַהוּא תַּבְרָא – מעשה ב'שובר' שהוציא הבעל על גרושתו כראיה לכך שפרע את חוב הכתובה שהיה חייב לה, דַּהֲוָה חַתִּים עֲלֵיהּ – שהיה חתום על אותו שובר כעד רַבָּהּ בַּר רַב חָנָן, אָתָא לְקַמֵּיהּ – באה האשה לפניו דְּאַבַּיֵּי, לתבוע את כתובתה, וכשהוציא הבעל על השובר, אָמְרָה לֵיהּ – טענה האשה לפני אביי, לַאו אֲנָא הֲוַאי – לא אני הייתי זו שהודתה על קבלת דמי הכתובה, אלא הביא הבעל אשה אחרת שהעמידה פנים שהיא גרושתו, והיא שהודתה בפני העדים, ועל פיה כתבו וחתמו שובר זה, אבל אני עדיין לא קיבלתי דמי כתובתי. אָמַר לֵיהּ – אמר רבה בר רב חנן, שהיה חתום על אותו שובר, אֲנָא נַמִּי אַמְרֵי לְהוּ לַאו אִיהִי הִיא – גם אני אמרתי לאותם עדים בזמן חתימת השובר שאין היא גרושתו, כי היתה שכנתו והיה מכיר את קולה, וְאָמְרוּ לִי העדים, מִקַּשׁ הוּא דְּקָשָׁא לָהּ וּבַגַר לָהּ קָלָא – הזקינה אותה אשה והתבגר קולה ונעשה עבה, ולכן אינך מכירו, ולכן חתמתי, אבל עתה כשאני שומע את קולה רואה אני שזהו הקול הראשון שהכרתי ולא השתנה כלל, ואותם עדים שמחמתם חתמתי על השובר הם שהטעו אותי. אָמַר אַבַּיֵּי, אַף עַל גַּב דְּאָמוּר רַבָּנָן – אף שאמרו חכמים בדרשת הפסוק 'אִם לוֹא יַגִּיד' (ויקרא ה א), שכֵּיוָן שֶּׁהִגִּיד העד את עדותו פעם אחת, שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד עדות אחרת הסותרת לראשונה, ואם כן היה ראוי שלא להאמין לרבה בר רב חנן ששינה את עדותו ואמר שאין זו אותה אשה, מכל מקום כאן הדין שונה, כיון שצוּרְבָא מֵרַבָּנָן – תלמיד חכם, לַאו אוֹרְחֵיהּ לְמֵידַק – אין דרכו לדקדק בהכרת נשים, ונאמן הוא לומר שסמך על אותם עדים שהטעוהו.
