מביא הרי"ף מימרא נוספת באותו ענין: וְאַמְרִינָן נַמִּי – ועוד אמרו שם, אָמַר אַבַּיֵּי, הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּאָזֵיל לְקִדּוּשֵׁי אִיתְּתָא – תלמיד חכם ההולך לקדש אשה, נִּדְבַּר עַם הָאָרֶץ בַּהֲדֵיהּ – יוליך איתו עם הארץ, שיבחין שזו האשה שדובר עליה, שאם לא כן, יש לו לחשוש דִּלְמָא מִחַלְפֵי לָהּ מִינֵּיהּ – שמא יחליפוה לו, ויתנו לו אשה אחרת, אַלְּמָא – ומוכח גם מכאן, הֵיכָא דְּאִיכָּא חַשָׁשָׁא דְּחֲשָׁדָא – שבמקום שיש חשש וחשד, בֵּין בְּאִסּוּרָא בֵּין בְּמָמוֹנָא, חַיְישִׁינָן – חוששים לכך, ולכן אמרו שיביא איתו עם הארץ הנאמן עליו, וְלֹא סַמְכִינָן אַקָרוֹב וְאִשָּׁה – ואין סומכים על קרוב או על אשה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שנאמנותו של פסול בגילוי מילתא הוא רק במקום שאין חשש שקר.
שנינו במשנה בבכורות שהובאה לעיל, 'וְעַכְשָׁו שֶּׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ, מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם'. אָמַר רַב אַסִּי בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, נֻסְחָא אַחֲרִיתִי – ובנוסח אחר הגירסא היא אָמַר רָמִי בַּר חֲמָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, חָזְרוּ לוֹמַר מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. וְתָמַהּ רַב נַחְמָן, אַכְשׁוּר דָּרֵי – וכי הוכשר הדור, ונעשו האנשים צדיקים יותר, שמתכוונים לשם שמים. וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, מֵעִיקָּרָא סָבְרוּהָ – בתחילה סברו שההלכה כְּאַבָּא שָׁאוּל, וּלְבַסּוֹף סָבְרוּהָ – ובסוף סברו שהלכה כְּרַבָּנָן. ומבארת הגמרא במה נחלקו אבא שאול ורבנן, דְּתַנְיָא בברייתא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ לְשֵׁם נוֹי, לְשֵׁם אִישׁוּת, לְשֵׁם דָּבָר אַחֵר מלבד כוונת המצוה, כְּאִילּוּ פָּגַע בְּעֶרְוָה, כיון שהיא אשת אחיו, ולא התירה התורה לייבמה אלא כשכוונת היבם לשם מצוה, וְקָרוֹב אֲנִי בְּעֵינַי לִהְיוֹת הַוָּלָד מהם מַמְזֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נאמר בפסוק 'יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ' מִכָּל מָקוֹם – בכל אופן שיהיה, גם אם כוונתו לשם נוי או דבר אחר. וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַבָּנָן, דְאָמְרֵי, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִכָּל מָקוֹם, ואף אם אין כוונתו לשם מצוה.
משנה
משנתנו עוסקת בדיני ירושת המת, באופן שהוצרכה אשתו חליצה או יבום: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, אין לו עדיפות בירושת המת על שאר אחיו, אלא הֲרֵי הוּא כְּאַחַד מִן הָאַחִים בְּנַחֲלָה – בירושת המת, וכולם חולקים בה בשוה. וְאִם יֵשׁ שָׁם אָב – אם אביהם עדיין חי, הַנְּכָסִים שֶׁל אָב, שהרי האב קודם בירושה לכל יוצאי יריכו.
הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, זָכָה לבדו בְּכל נִכְסֵי אָחִיו המת, ואין לאביו ולא לשאר אחיו חלק בירושה זו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם חלץ ובין אם ייבם, אִם יֵשׁ שָׁם אָב, הַנְּכָסִים שֶׁל אָב, ואין המייבם או החולץ יורש, ורק כשהאב כבר מת, אם חלץ לה חולקים כל האחים בירושה, ואם ייבם נוטל הוא את כל הירושה לבדו.
גמרא
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת שנשנתה במשנתנו: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה כְּרַבָּנָן, שהכונס את יבמתו זוכה בכל נכסי המת, גם אם האב עדיין חי, וְלֵיתָא לִדְרַבִּי יְהוּדָה – ואין הלכה כרבי יהודה בזה.
משנה
הנושא אשה נאסר באחיותיה, באמה ובבתה, ואיסורים אלו נשארים עליו גם אם גירש את אשתו, וחלקם נשארים גם לאחר שמתה אשתו. משנתנו עוסקת באדם שחלץ ליבמתו, שלגבי דינים מסוימים נחשבת היא קצת כגרושתו, מה דינה לגבי איסור קרובותיה על החולץ: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. ומבארת המשנה מי הם הקרובים הנאסרים, הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ, וּבְאֵם אִמָּהּ, וּבְאֵם אָבִיהָ, בְּבִתָּהּ, וּבַת בִּתָּהּ, וּבְּבַת בְּנָהּ, ואיסורים אלו נשארים לעולם, ואפילו אם מתה חלוצתו, וְכן נאסר הוא בְאַחוֹתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא [-חלוצתו] קַיֶּמֶת, אבל לאחר שמתה חלוצתו מותר הוא באחותה, שהרי אפילו באחות אשתו ממש מותר הוא לאחר מיתת אשתו. וְהָאַחִים מֻתָּרִין – שאר אחי המת, שלא חלצו לה, מותרים בכל קרובותיה, ואף שהיתה זקוקה להם מתחילה, מכל מקום כיון שהם לא חלצו לה, אינם נאסרים בקרובותיה.
עתה מבארת המשנה את הקרובים של החולץ, שהחלוצה נאסרת עליהם: הִיא [-החלוצה] אֲסוּרָה בְּאָבִיו, משום 'כלתו', וּבְאֲבִי אָבִיו, משום כלת בנו, בִּבְנוֹ, משום אשת אב, [בכל אלו נאסרת גם משום המת, גמרא], וּבְבֶן בְּנוֹ, משום אשת אבי אביו של החולץ, בְּאָחִיו, משום אשת אח,, וּבְּבֶן אָחִיו, משום אשת אחי אביו. [ובאלו נאסרת גם באחיו ובן אחיו מאמו, שלא נאסרה עליהם מחמת המת].
מוסיפה המשנה, מֻתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ, וכגון באחותה, וְאָסוּר בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ, כגון בצרת אחות חלוצתו. ובגמרא יבואר טעם החילוק ביניהן.
