מסכת שבת, פרק כא, שיעור 219

שנינו במשנה, הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת וכו'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, הָיְתָה חָבִית מֻנַּחַת בְּאוֹצָר – במחסן של חביות יין, אוֹ שֶׁהָיוּ כְּלֵי זְכוּכִית מוּנָחִין תַּחְתֶּיהָ – על הארץ סביבה, מַגְבִּיהַ את החבית ונוטלה לְמָקוֹם אַחֵר, וּמַטָּה שם עַל צִדָּה, וְהִיא נוֹפֶלֶת, וְנוֹטֵל הֵימֶנָּה מַה שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ, וּמַחֲזִירָה לִמְקוֹמָהּ.

שנינו במשנה, מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר מנער את הכר והן נופלות מאליהן וכו'. אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַשִּׁי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמותר לנער את הכר ולהפיל את המעות, אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ את המעות מערב שבת על גבי הכר, אֲבָל בְּמַנִּיחַ את המעות בכוונה, ונשארו שם כשנכנסה השבת, נַעֲשָׂה הכר בָּסִיס לְדָּבָר הָאָסוּר, ודינו כמוקצה.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם רוצה האדם להשתמש בכר צריך הוא לנער את המעות תחילה [באופן שלא נעשה הכר בסיס לדבר האסור], אֶלָּא כשזקוק לכר לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ – לצורך השימוש בגוף הכר, ואינו יכול להשתמש בעוד המעות עליו, ולכן מנערם תחילה. אֲבָל אם רוצה לטלטלו לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, שזקוק הוא למקום שבו מונח הכר, ואם ינער את המעות במקומן לא יועיל כלום, מְטַלְטְלָן וְעוֹדָן עָלָיו – מותר לו לטלטל את הכרית למקום אחר בזמן שהמעות עליו.

הגמרא מביאה דין נוסף בענין טלטול מן הצד: אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, אדם ששָׁכַח אַרְנָקִי עם מעות בְּחָצֵר, וחושש שיגנב או שיאבד בשבת, מֵנִיחַ עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, וּמְטַלְטְלוֹ. פוסק הרי"ף: וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ואין הלכה כרב אושעיא בענין זה, דְּכך אָמַר רַב אַשִּׁי, לֹא אָמְרוּ חכמים שמותר לטלטל מוקצה אגב כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד, שאם הוא מונח בחמה או בבזיון מותר לטלטלו אגב ככר או תינוק, מפני כבוד המת, אבל בסתם מוקצה, כגון ארנק המונח בחצר, לא התירו חכמים לטלטלו אגב ככר או תינוק, וְכֵן הֲלָכָה.

משנה

משנתנו מביאה מחלוקת בית שמאי ובית הלל בענין אופן סילוק שאריות המאכלים מהשולחן בסוף הסעודה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַעֲבִירִין – מסלקים בידים מֵעַל הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין [-קליפות], וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לא יטלטלם בידים, אלא מְסַלֵּק אֶת הַטַּבְלָא – הלוח של השולחן, שעליו מונח הפסולת, וּמְנַעֲרָה, והעצמות והקליפות נופלות מאליהן.

מַעֲבִירִין בידים מֵעַל הַשֻּׁלְחָן פֵּירוּרִין, אפילו שהן פְּחוּתִין מִכְּזַיִת, וְשֵׂעָר – תרמילים שֶׁל אֲפוּנִים וְשֶׁל עֲדָשִׁים, שהקטניות גדלות בהן, ואין הם מוקצה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל בְּהֵמָה.

המשנה מביאה עתה את דינו של ספוג בשבת לענין מוקצה, ותחילה מקדימה לבאר מתי מותר אף להשתמש בו בשבת: סְפוֹג, שמשתמשים בו לקינוח השולחן לאחר האכילה, אִם יֵשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה, ואין צורך לאחוז בספוג עצמו, מְקַנְחִין בּוֹ בשבת, כיון שלא יבא לידי סחיטה. וְאִם לַאו, שאין לו בית אחיזה, אלא אוחז בספוג עצמו, אֵין מְקַנְחִין בּוֹ, מחשש שיבא לידי סחיטה.

(וַחֲכָמִים אוֹמְרִים) בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם יש לו בית אחיזה מעור ובין אם אין לו, אין הוא נחשב מוקצה אלא הרי הוא נִטָּל בְּשַׁבָּת, כיון שהוא ראוי לשימוש כשהוא יבש (חדושי הר"ן), וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה, כיון שאינו עשוי מאחד המינים שאמרה תורה שמקבלים טומאה [והם עץ, מתכת, שק ובגד].