מסכת כלים, פרק ב, משנה ה

משנה ה: כִּסּוּי כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וְכִסּוּי חָבִיוֹת נְיָרוֹת, טְהוֹרִין. וְאִם הִתְקִינוֹ לְתַשְׁמִישׁ, טְמֵאִים. כְּסוּי הַלְּפָס, בִּזְמַן שֶׁהוּא נָקוּב וְיֶשׁ לוֹ חִדּוּד, טָהוֹר. אִם אֵינוֹ נָקוּב וְאֵין לוֹ חִדּוּד, טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסַנֶּנֶת לְתוֹכוֹ אֶת הַיָּרָק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא הוֹפֶכֶת עָלָיו אֶת הָרוּנְקִי:

משנה ה: כִּסּוּי כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן של חרס, וְכִסּוּי חָבִיוֹת נְיָרוֹת – ממקום ששמו 'נירית', אף על פי שיש להם בית קיבול, כיון שכל הכיסויים הללו מיועדים לכיסוי בלבד, טְהוֹרִין – אינם מקבלים טומאה, ואף שהם מכסים כלי שיש לו תוך ובית קיבול, כדי לקבל טומאה יש צורך שהכיסוי עצמו יהיה בו תוך וישמש לקבלה, ואין די בכך שהוא מכסה כלי שכזה. וְאִם הִתְקִינוֹ לְתַשְׁמִישׁ, להכניס בתוכו דברים, כיון שיש לו בית קיבול, טְמֵאִים – הרי כיסויים אלו מקבלים טומאה.

כְּסוּי הַלְּפָס (-כיסוי של קדירה), בִּזְמַן שֶׁהוּא נָקוּב וממילא אינו ראוי לקיבול, וְכן אף אם אינו נקוב אך יֶשׁ לוֹ חִדּוּד, שמחמת כן אי אפשר להניחו על גבו כשהוא ישר, הרי הוא טָהוֹר. אך אִם אֵינוֹ נָקוּב וְגם אֵין לוֹ חִדּוּד, ונמצא שהוא ראוי לקיבול, טָמֵא – הרי הוא מקבל טומאה, (ואינו דומה לשאר כיסויים שאינם מיועדים לשימוש), מִפְּנֵי שֶׁבכיסוי זה של הלפס הִיא (-האשה המבשלת בו) מְסַנֶּנֶת לְתוֹכוֹ אֶת הַיָּרָק מהמים המעורבים בו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא הוֹפֶכֶת עָלָיו אֶת הָרוּנְקִי, כלומר, לאחר שהתבשלו הירקות נעשים הם לפעמים כגוש אחד שיש להפרידו, ומכונה בלשון יוונית 'רונקי', והאשה מניחה אותו על הכיסוי של הלפס ומפרידה את הירקות מאותו גוש, ונמצא שהוא משמש לקבלה.