שיעור 119, ספר שמואל, פרק כא, א-ז

(א) וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וִיהֽוֹנָתָ֖ן בָּ֥א הָעִֽיר׃ (ב) וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ נֹ֔בֶה אֶל־אֲחִימֶ֖לֶךְ הַכֹּהֵ֑ן וַיֶּֽחֱרַ֨ד אֲחִימֶ֜לֶךְ לִקְרַ֣את דָּוִ֗ד וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מַדּ֤וּעַ אַתָּה֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְאִ֖ישׁ אֵ֥ין אִתָּֽךְ׃ (ג) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַֽאֲחִימֶ֣לֶךְ הַכֹּהֵ֗ן הַמֶּלֶךְ֮ צִוַּ֣נִי דָבָר֒ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י אִ֣ישׁ אַל־יֵ֧דַע מְא֛וּמָה אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אָֽנֹכִ֥י שֹׁלֵֽחֲךָ֖ וַֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאֶת־הַנְּעָרִ֣ים יוֹדַ֔עְתִּי אֶל־מְק֥וֹם פְּלֹנִ֖י אַלְמוֹנִֽי׃ (ד) וְעַתָּ֗ה מַה־יֵּ֧שׁ תַּֽחַת־יָדְךָ֛ חֲמִשָּׁה־לֶ֖חֶם תְּנָ֣ה בְיָדִ֑י א֖וֹ הַנִּמְצָֽא׃ (ה) וַיַּ֨עַן הַכֹּהֵ֤ן אֶת־דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר אֵֽין־לֶ֥חֶם חֹ֖ל אֶל־תַּ֣חַת יָדִ֑י כִּֽי־אִם־לֶ֤חֶם קֹ֨דֶשׁ֙ יֵ֔שׁ אִם־נִשְׁמְר֥וּ הַנְּעָרִ֖ים אַ֥ךְ מֵֽאִשָּֽׁה׃ (ו) וַיַּעַן֩ דָּוִ֨ד אֶת־הַכֹּהֵ֜ן וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כִּ֣י אִם־אִשָּׁ֤ה עֲצֻֽרָה־לָ֨נוּ֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם בְּצֵאתִ֕י וַיִּֽהְי֥וּ כְלֵֽי־הַנְּעָרִ֖ים קֹ֑דֶשׁ וְהוּא֙ דֶּ֣רֶךְ חֹ֔ל וְאַ֕ף כִּ֥י הַיּ֖וֹם יִקְדַּ֥שׁ בַּכֶּֽלִי׃ (ז) וַיִּתֶּן־ל֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן קֹ֑דֶשׁ כִּי֩ לֹא־הָ֨יָה שָׁ֜ם לֶ֗חֶם כִּֽי־אִם־לֶ֤חֶם הַפָּנִים֙ הַמּֽוּסָרִים֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔' לָשׂוּם֙ לֶ֣חֶם חֹ֔ם בְּי֖וֹם הִלָּֽקְחֽוֹ׃

֍ ֍ ֍

(א) וַיָּקָם וַיֵּלַךְ דוד לדרכו, לברוח מפני שאול, וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר.

(ב) וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה (-לעיר נוב), אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן, וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד, וַיֹּאמֶר לוֹ אחימלך, מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ, והרי אם אתה הולך לצרכי הצבא, מדוע אין עמך חיילים, ואם בשליחות המלך, היכן המשרתים.

(ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן, הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר, וַיֹּאמֶר אֵלַי המלך, אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת מהות הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ, וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ – ואף לא יידע איש מהו המקום שאליו נשלחת, וְאֶת הַנְּעָרִים שמלווים אותי תמיד, יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי – אמרתי להם לשהות במקום מסוים, נסתר מאיש, כדי שלא יוודע להם מהעוברים ושבים להיכן הלכתי.

(ד) וְעַתָּה, מאחר ויש עימי חמשה נערים שנמצאים במקום מסתור, מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי, אוֹ אם אין לך חמשה לחם, תן לי את הַנִּמְצָא בידך.

(ה) וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר, אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי, כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ, והיו אלו לחמי קרבן תודה, המותרים לזרים ואסורים לטמאים, ולכן אפשר ליתנם לנעריך, אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה.

(ו) וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ, כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ (-נמנעת מאיתנו) כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי, וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ. ואף אם אלו החלות שהופרשו לשם 'תרומה' מכלל לחמי התודה, אין בכך חשש, וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל – לפי שנהגו בחלות אלו מנהג חול, ולא הניפו אותם לפני ה' לשם תרומה (כיון שמעיקר הדין אין תנופה ותרומת לחמי תודה נוהגות בנוב וגבעון, ומחמת כן אף לא ייאסרו כאשר יצאו לחוץ), וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי – ואף שהניחום בכלי שרת, ועל ידי זה התקדשו, מכל מקום 'היום', כלומר בנוב, נוהגים בהם מנהג חול, שנאכלים לכל אדם (ורק כשהיה המשכן בשילה לא היה הדין כן).

(ז) וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן לחם קֹדֶשׁ, והיינו תרומת לחמי תודה, כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם אחר, כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים שעל השולחן, הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה', לָשׂוּם לֶחֶם חֹם (-שנשאר בחמימותו) בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ, ולחם זה אסור באכילה לזרים, ולכן לא היה יכול ליתנו לו.