מסכת כלים, פרק ה, משנה ב
משנה ב: כִּירָה, תְּחִלָּתָהּ שָׁלֹשׁ, וּשְׁיָרֶיהָ שָׁלֹשׁ, מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּהּ. אֵיזֶהוּ גְמַר מְלַאכְתָּהּ, מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה, כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ בֵיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בְאִלְפָּס. הַכֻּפָּח, עֲשָׂאוֹ לַאֲפִיָּה, שִׁעוּרוֹ כַּתַּנּוּר. עֲשָׂאוֹ לְבִשּׁוּל, שִׁעוּרוֹ כַּכִּירָה. הָאֶבֶן הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר טֶפַח, וּמִן הַכִּירָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, חִבּוּר. הַיּוֹצֵא מִן הַכֻּפָּח, עֲשָׂאוֹ לַאֲפִיָּה, שִׁעוּרוֹ כַּתַּנּוּר. עֲשָׂאוֹ לְבִשּׁוּל, שִׁעוּרוֹ כַּכִּירָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא אָמְרוּ טֶפַח, אֶלָּא בֵין הַתַּנּוּר וְלַכֹּתֶל. הָיוּ שְׁנֵי תַנּוּרִין סְמוּכִים זֶה לָזֶה, נוֹתֵן לָזֶה טֶפַח וְלָזֶה טֶפַח, וְהַשְּׁאָר טָהוֹר:
משנה ב: משנתנו מבארת את דין קבלת טומאה בכירה של חרס, וכירה היא כמין כלי הפוך שאין לו תחתית, ולמעלה יש בו שני פתחים להנחת שתי קדרות, ונותנים אש בתוך הכירה, ולפעמים מניחים את הקדרות בתוכה, ולפעמים מניחים את הקדרות על גבה. כִּירָה של חרס, תְּחִלָּתָהּ לקבל טומאה הוא כאשר יש בה לכל הפחות גובה של שָׁלֹשׁ אצבעות, וּשְׁיָרֶיהָ, אם נשברה, עדיין היא מקבלת טומאה, אם יש בה לכל הפחות שָׁלֹשׁ אצבעות, ומאימתי הכירה מקבלת טומאה בתחילת עשייתה, מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּהּ. ומבארת המשנה, אֵיזֶהוּ גְמַר מְלַאכְתָּהּ של הכירה, מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה, כיון שהיסק זה מחזקה וגומר את הכנתה לשמש ככירה, והיסק זה הוא בחום כזה שיש בו כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ בֵיצָה קַלָּה (-ממהרת להתבשל) שֶׁבַּבֵּיצִים, והיא ביצת תרנגלות, טְרוּפָה – שבורה ומעורבבת בקערה, וּנְתוּנָה בְאִלְפָּס – בתוך כלי חם, שבאופן זה היא ממהרת להתבשל.
הַכֻּפָּח, שהוא דומה לכירה, אך יש בו מקום לשפיתת קדירה אחת בלבד, וחומו גדול מחום הכירה, ולפעמים אופים בו את הפת, אם עֲשָׂאוֹ לַאֲפִיָּה, שִׁעוּרוֹ כַּתַּנּוּר, שיש צורך שיסיקוהו היסק הראוי לאפיית סופגנים, ואם עֲשָׂאוֹ לְבִשּׁוּל, שִׁעוּרוֹ כַּכִּירָה, שדי בכך שיסיקוהו היסק הראוי לבישול ביצה קלה, שהוא פחות מהיסק לאפיית סופגנין.
נאמר בתורה (ויקרא יא לה) 'תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם', ומהלשון 'טמאים יהיו לכם' למדו חכמים שכל חלקי התנור העשויים לכם, והיינו לצרכיכם, יהיו טמאים יחד עם התנור. ולכן, הָאֶבֶן הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר, כדרך שהיו רגילים לעשות כדי שיוכלו לאחוז את התנור על ידי אבן זו המחוברת לו, אם היתה בולטת עד שיעור טֶפַח, וְכן אבן כזו היוצאת מִן הַכִּירָה עד שיעור שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, הרי אלו חִבּוּר לתנור או לכירה, ואם נטמאו התנור או הכירה, נטמאת אף אבן זו המחוברת אליהם (אך אם היתה האבן גדולה יותר משיעורים אלו, אינה נטמאת אלא עד שיעור טפח בתנור ושלש אצבעות בכירה, והשאר טהור, שכיון שזו אבן גדולה מידי, ועומד חלק ממנה להינטל, הרי אותו חלק אינו נחשב כחלק מהתנור או הכירה, ואינו נטמא עמהם). האבן הַיּוֹצֵא מִן הַכֻּפָּח, אם עֲשָׂאוֹ לכופח לַאֲפִיָּה, שִׁעוּרוֹ כַּתַּנּוּר, שעד שיעור של טפח הרי היא נטמאת עם הכופח. ואם עֲשָׂאוֹ לכופח לְבִשּׁוּל, שִׁעוּרוֹ כַּכִּירָה, שעד שיעור של שלש אצבעות נחשבת היא כחלק מהכופח. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא אָמְרוּ שבתנור נחשבת האבן כמחוברת רק אם עד שיעור של טֶפַח ולא יותר, אֶלָּא כאשר האבן נמצאת במקום שבֵין הַתַּנּוּר וְלַכֹּתֶל, שכיון שהאבן מפריעה לקרב את התנור לכותל, ומחמת כן תופס התנור מקום גדול יותר בבית, עומד החלק היתר מטפח להנטל משם ואינו נחשב כחלק מהתנור להטמא עמו, אך אם היתה האבן פונה לצד החלל שבבית, אפילו ביותר מטפח אינה עומדת להנטל, ונטמאת כולה עם התנור. הָיוּ שְׁנֵי תַנּוּרִין סְמוּכִים זֶה לָזֶה, ואבן גדולה כמה טפחים מחברת ביניהם, נוֹתֵן לָזֶה טֶפַח וְלָזֶה טֶפַח – הטפח הסמוך לתנור האחד נחשב כחלק ממנו ונטמא עמו, והטפח הסמוך לתנור השני נחשב כחלק ממנו ונטמא עמו, וְהַשְּׁאָר – שאר האבן, והיינו החלק המרוחק יותר מטפח מתנור זה ויותר מטפח מתנור זה, טָהוֹר:
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
