מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק ז
(פסקי ההלכות הם לדעת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. אדם השוכח את עיקר מצוות שבת, ועשה הרבה מלאכות בהרבה שבתות, מביא חטאת אחת על הכל.
ב. השוכח מתי שבת, ומחמת כן עשה הרבה מלאכות בהרבה שבתות, מביא חטאת אחת על כל שבת.
ג. היודע מתי שבת, ושכח מה הן המלאכות האסורות בשבת, ומחמת כן עשה הרבה מלאכות בהרבה שבתות, חייב חטאת אחת על כל אב מלאכה.
ד. העושה מלאכות רבות מעין מלאכה אחת, כגון אב ותולדותיו או אבות הדומים זה לזה, חייב חטאת אחת.
ה. המהלך במדבר ואיבד את מנין הימים ואינו יודע מתי שבת, מונה ששה ימים ושומר את השביעי. ובכל שבעת הימים מותר לו לעשות מלאכה רק לצורך קיום גופו, ומשום פקוח נפש, וביום השביעי עושה קידוש והבדלה. ואם הוא זוכר כמה ימים עברו מיום שיצא מהיישוב, סומך על כך שבודאי לא יצא בשבת, ועושה מלאכה ביום השמיני ליציאתו וביום החמשה עשר וכן הלאה.
ו. אלו ל"ט אבות מלאכות שבשבת: הזורע ובכלל זה הזומר, נוטע, מבריך ומרכיב], והחורש ובכלל זה החופר והחורץ], והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר הטוחן והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות]. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו. הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות.
ז. החותך בשבת תבואה שלא גדלה כל צרכה, או ירק החוזר וצומח על ידי חיתוך זה, חייב גם משום קוצר וגם משום נוטע, כיון שחיתוך זה מועיל לצמיחה החדשה.
ח. הנוטל גבשושית של אדמה מהקרקע, בבית חייב משום בונה ובשדה חייב משום חורש.
ט. החופר גומא בשבת מחמת שהוא זקוק לעפר, פטור.
י. הזורק אבן על האילן ומשיר את פירותיו, פטור, כיון שאין דרך תלישה בכך. וכן אם התפרקו הפירות מהאשכול כגון בתמרים] פטור, כיון שאין דרך פירוק בכך.
יא. החולב בהמה חייב משום דש. המעמיד את החלב בקיבת בהמה, חייב משום בורר, שמפריד את החלק המימי מהחלק היבש יותר. המתקן את הגבינה בצורתה הראויה, חייב משום בונה.
יב. מלאכת מעמר שייכת רק בגידולי קרקע, ולכן האוסף מלח ממקום משרפות המלח, אינו חייב משום מעמר.
יג. מותר לברור בשבת כדי לאכול מיד. אך אסור לברור לצורך אכילה מאוחרת יותר, אף אם היא באותה שבת.
יד. הבורר בכלי המיוחד לברירה, חייב חטאת. ואילו הבורר בכלי שאינו מיוחד לברירה, פטור אבל אסור מדרבנן].
טו. הבורר תורמוסים מקליפותיהם, בשלב שבו הוצאתם מועילה שלא יתקלקלו הקליפות, הרי הוא כבורר פסולת מתוך אוכל, וחייב.
טז. החותך סילקא לרצועות דקות, חייב משום טוחן.
יז. המפרק נימים שבעץ הדקל ועל ידי זה יוצא מהם כמין קמח דק, חייב משום טוחן. ואם מקפיד על חיתוך מדוייק, חייב משום מחתך.
יח. הנותן לתנור כלי עשוי גללים כדי לייבשו, חייב משום מבשל.
יט. המרתיח זפת, חייב משום מבשל אף שלאחר מכן הזפת חוזרת ומתקשה].
כ. התולש נוצה מהעוף חייב משום גוזז. החותך את ראש הנוצה במקום מדוייק, חייב משום מחתך. והמחליק את הקנה ומורטו מהנוצות שבו כדי להשתמש בו, חייב משום ממחק.
כא. התופר שתי תפירות חייב, בתנאי שקשר את קצה החוט, כדי שתתקיים תפירתו.
כב. חתיכות בד שהיו מחוברות בחוט ארוך ורפוי, המותח את החוט חייב משום תופר.
כג. הלומד מהמגוש -מין האדוק בעבודה זרה] אפילו דבר תורה אחד חייב מיתה, כיון שיסיתנו לעבודה זרה.
כד. היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו עושה כן, אסור לדבר עימו, שאין כבוד שמים חשוב בעיניו.
כה. אחד מאבות המלאכה בשבת הוא 'שרטוט', כלומר, שמסמן בסכין על העור כיצד יש לחותכו.
כו. המשפשף עור מתוח כדי להחליקו, חייב משום ממחק.
כז. החותך ראשי כלונסאות של עץ במשור כדי להשוותם למידה אחת, חייב משום מחתך.
כח. המחליק תחבושת על גבי המכה, ויש בה שעוה וכדומה ממינים המתמרחים, חייב משום ממחק.
כט. המסתת אבן ליישרה וליפותה, הגומר את הכנת הכלי על ידי שמצייר עליו ציור לנוי, המעצב כלי זכוכית בצורתו הראויה לו, והנוטל מבגד חדש קיסמים דקים שנארגו בו בטעות ומקפיד עליהם], חייב משום מכה בפטיש, שזהו גמר מלאכתם, וכל דבר שיש בו משום גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש.
ל. הכותב אות גדולה, פטור. והמוחק אות גדולה, כדי לכתוב במקומה שתי אותיות, חייב.
לא. דבר הראוי לשימוש האדם, ודרך בני אדם לשומרו לצורך השימוש בו, המוציאו בשבת חייב. ודבר שאין דרך לשומרו אין חייבים על הוצאתו. אך אם אדם מסוים שמרו ואחר כך הוציאו הוא עצמו בשבת, חייב.
לב. המוציא מאכלים הראויים לבעלי חיים, חייב רק אם הוציא שיעור הראוי למלא פיו של אותו בעל חיים שדרכו לאכול מין מאכל זה. ושני מינים ששיעוריהם שונים אינם מצטרפים זה עם זה לחייב על הוצאת השיעור הקטן שבהם.
לג. שיעור הוצאת מאכל הראוי לאדם, כגרוגרת, וכל מיני המאכלים מצטרפים לחייב על הוצאת שיעור זה, אך ללא הקליפות הגרעינים והעוקצים.
(ספר יוחסין)
