מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק ח
(פסקי ההלכות הם לדעת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. שיעור הוצאת יין, רובע רביעית. חלב בהמה, כדי לגומעו בבת אחת. דבש, כדי ליתן על מכה שבגב היד או הרגל. שמן, לסוך אצבע קטנה של תינוק בן יומו. מים, לשוף בו 'קילור'. שאר המשקים, ברביעית. מים מלוכלכים, שיעורם ברביעית. חלב אשה ולובן ביצה, להניח ב'קילור' לרפואה. קילור, בשיעור שלא יסור מהעין ברחיצה.
ב. שיעור הוצאת חבל, לעשות ידית לקופה. גמי, לעשות ידית לנפה או כברה. נייר חדש, לכתוב עליו 'קשר מוכסין' והיינו שתי אותיות גדולות. נייר מחוק, לפקוק בו בקבוק קטן של בושם.
ג. שיעור הוצאת עלי לולב, לעשות בהם ידית לסל העשוי מהם. סיב הגדל סביבות הדקל, לסנן בו יין במשפך קטן. שמן או שומן, לתת תחת רקיק קטן, בגודל מטבע הנאפה בתנור.
ד. שיעור הוצאת עור, כדי לעשות נרתיק לקמיע. קלף, לכתוב עליו פרשת 'שמע ישראל' עד 'ובשעריך'. דיו, לכתוב שתי אותיות. כחול, כדי לכחול עין אחת. זפת וגפרית, למלאות את נקב הכלי המכיל כספית, כדי ליצור נקב קטן להוצאתה. שעוה, כדי לסתום את אותו נקב קטן שבכלי המכיל כספית.
ה. מותר לכתוב מזוזה על קלף ועל דוכסוסטוס, אך תפילין נכתבים רק על קלף.
ו. שיעור הוצאת דבק, ליתן בראש הקנה כדי לצוד על ידו ציפור. חרסית, כדי לטוח את שולי החור שבכור של צורפי זהב, שעושים כדי להכניס דרכו את ראש המפוח. סיד, לסוד אצבע קטנה של בת, כדי להשיר את השיער. אדמה, כדי להכין חותם לאיגרת. זבל וחול דק, כדי לזבל קלח של כרתי. חול גס, כשיעור מלא כף של סיידים.
ז. שיעור הוצאת קנה, כדי לעשות ממנו קולמוס. ואם אינו ראוי לכך, כדי לבשל בו ביצת תרנגולת מעורבת בשמן ונתונה באילפס חם. עצם, כדי לעשות ממנו כף. זכוכית, כדי לחדד את ה'כרכר', שהאורגים מפרידים בו את חוטי השתי, או כדי לחתוך בה שני חוטים יחד.
ח. שיעור הוצאת אבן או רגב אדמה, כדי להשליך על בהמה ולהבריחה, והוא משקל עשרה זוז.
ט. אדם ההולך בשבת לבית כסא קבוע, רשאי להוליך עמו אבנים כמלא היד. ואם הולך לבית הכסא עראי, יטול אבן אחת, כמשקל רגל מדוכה של בשמים.
י. אבן שיש עליה סימן שהיא עומדת לקינוח, מותר ליטלה בשבת, ואפילו היא גדולה.
יא. אסור ליטול לצורך קינוח רגבי אדמה הקרובה להתפורר, שאין הם ראויים לכך.
יב. אבנים שירדו עליהם גשמים והוטבעו בקרקע, אם יש מים סביבותיה ולא נתחברה בקרקע, מותר ליטלה. ואם נתחברה, יש בכך משום איסור סותר או טוחן.
יג. אף אדם שפשע ולא הכין אבנים מערב שבת בבית הכסא קבוע, משום כבוד הבריות לא קנסוהו, ורשאי ליטול אבנים בשבת.
יד. אסור להיפנות בשדה חרושה בשבת, שמא יטול צרור ממקום גבוה למקום נמוך, ונמצא מיישר את הקרקע וחייב משום חורש.
טו. רגב אדמה שעלו בו עשבים, מותר לקנח בו בשבת, כיון שאינו מתכוין לתלוש את העשבים, ודבר שאין מתכוין מותר. אך לתלוש ממנו בכוונה, הרי זה איסור תורה של קוצר.
טז. היו לפני האדם בשבת רגבי אדמה וחתיכות חרס, יקנח בחרס, שאינו מוקצה ובתנאי שאינו חד, שיש בכך סכנה].
יז. היו לפניו רגבי אדמה ועלים לחים שאינם למעלה מג' טפחים, ומותר להשתמש בהם בשבת], יקנח בעלים לפי שאינם מוקצה, ויזהר שלא יתלשם אך לא בעלים יבשים, משום שזהו דבר שהאש שולטת בו, ויש בכך סכנה].
יח. לא יאכל אדם בשעה שהוא נצרך לנקביו.
יט. הנכנס לסעודת קבע, יבדוק עצמו תחילה על ידי שילך ארבע פעמים עשר פסיעות, או עשר פעמים ארבע פסיעות, ובין הליכה להליכה יבדוק עצמו, כדי שלא יצטרך לצאת באמצע הסעודה ויתגנה.
כ. שיעור הוצאת חרס, כדי לקבל בו רביעית מים.
(ספר יוחסין)
