מסכת כלים, פרק ה, משנה י

משנה י: חֲתָכוֹ חֻלְיוֹת וְנָתַן חֹל בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. זֶה תַנּוּרוֹ שֶׁל עַכְנָאי. יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּין שֶׁהוּא חוֹפֵר בָּאָרֶץ וְטָח בְּטִיט, אִם יָכוֹל הַטִּיחַ לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, טָמֵא. וְאִם לָאו, טָהוֹר. וְזֶה תַנּוּרוֹ שֶׁל בֶּן דִּינָאי:

משנה י: משנתנו ממשיכה לדון בתנור שנחתך לרוחבו, מצד לצד, והתבאר לעיל שאם לאחר שחתכו הדביקו בטיט והסיקו, הרי הוא מקבל טומאה. משנתנו דנה באופן דומה: חֲתָכוֹ לתנור לרוחבו לחֻלְיוֹת, וכל חוליה היא פחות מגובה ארבעה טפחים, וְנָתַן חֹל בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא, ואחר כך טח את כולו בטיט והסיקו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, כיון שיש חול בין סדקי התנור הרי הוא נחשב כתנור שבור ואינו מקבל טומאה, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, כיון שהטיט מחבר את כל חלקי התנור זה לזה, ואף שיש חול בין הסדקים אין זה מחשיבו כתנור שבור, זֶה המכונה 'תַנּוּרוֹ שֶׁל עַכְנָאי', כלומר 'של נחש', כיון שהקיפו חכמים ורבי אליעזר זה את זה בראיות לנידון זה (כפי שנחש רגיל להקיף את עצמו ולהכניס את זנבו לתוך פיו), ולבסוף נפסקה הלכה כחכמים, שהם רבים, ולא כרבי אליעזר שהיה יחיד, והביאו את כל הטהרות שנעשו בתנור זה ושרפום באש, וכיון שהחזיק רבי אליעזר בדעתו נגד הרבים, 'ברכוהו' (בלשון סגי נהור).

דין נוסף: יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּין, והיינו שֶׁהוּא חוֹפֵר חפירה בָּאָרֶץ, וְטָח בְּטִיט את כתלי החפירה, ומסיקים אש בחפירה, ומדביקים את הפת בכתלי החפירה, וכך היא נאפית, אִם יָכוֹל הַטִּיחַ לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, והסיקוהו לכל הפחות פעם אחת, הרי הוא טָמֵא (-ראוי לקבל טומאה), ככל תנור, וְאִם לָאו, הרי הוא טָהוֹר, וְזֶה תַנּוּרוֹ שֶׁל אדם ששמו בֶּן דִּינָאי, שהיה רגיל לעשות תנורים אלו.