א) כל האנשים הפסולין לעבודה, שמלקו את העוף, מליקתן פסולה. ואף על פי שאותו העוף פסול, אינו כנבלת העוף הטהור לטומאה, ואינו מטמא כנבלה. וכן אם מלק בלילה, או ששחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, אינם כנבלה לענין זה.
ב) מלק תורים שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנם, וכן אם מלק עוף שיבש גפה, ושנסמית עינה, ושנקטעה רגלה, שהם פסולים לקרבן, הרי זו נבלה לכל דבר. זה הכלל, כל שהיה פסולה בקדש (כגון שמלקה אדם הפסול לעבודה, או בלילה וכדומה), פסולה לקרבן, ואינה נבלה לטומאה. אבל אם לא היתה פסולה בקדש, אלא פסולה מחמת עצמה, כגון שהיא מחוסרת אבר וכדומה, הרי זו נבלה לכל דבר.
