מסכת עירובין, פרק א, שיעור 5

עתה מבארת הגמרא שיש אופנים שאין הבליטה נחשבת כ'לחי', אך גם אין צורך בלחי אחר: אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, לֹא אֲמָרָן – לא אמרנו דין זה, שאם הבליטה שבקצה המבוי אורכה ארבע אמות, יש צורך בלחי נוספת, אֶלָּא בְּמָבוֹי שֶׁרָחְבּוֹ של פתחו הוא שְׁמֹנֶה אַמּוֹת או יותר, דַּהֲוָה לֵיהּ – שבאופן כזה נמצא שהַהוּא כֹּתֶל רְבִיעִי – שאותו צד רביעי, שחלקו גדור באותה בליטה וחלקו פתוח, פָּרוּץ שֶׁבּוֹ כְּעוֹמֵד שֶׁבּוֹ – שיעור החלק הפתוח שבו שוה לשיעור החלק הגדור, שֶׁהָעוֹמֵד אַרְבָּעָה אמות וְהַפָּרוּץ אַרְבָּעָה אמות [או יותר, באופן שרוחב הפתח יותר משמונה אמות], אֲבָל בְּמָבוֹי שֶׁרָחְבּוֹ של הפתח הוא שֶׁבַע אַמּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהָעוֹמֵד [-החלק הגדור] ברוחב אַרְבָּעָה אמות, וְרוחב החלק הַפָּרוּץ הוא רק שְׁלֹשָׁה, הרי אף ללא שנחשיב את החלק הסגור כ'לחי', מבוי זה נִיתַּר בְּדין 'עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ', כלומר, כאשר רובו של הפתח מגודר, הרי זה נחשב ככותל שלם, ובאופן זה אנו מחשיבים זאת כאילו כל הפתח גדור, והרי זה מבוי הסגור מארבעת צדדיו, שהוא מותר בטלטול בלא תיקון. ודין זה נלמד בקַל וָחֹמֶר מֵחָצֵר, וּמַה חָצֵר, שֶׁבאופן שהרוח הרביעית שלה פתוחה למבוי, אֵינָהּ נִתֶּרֶת בטלטול בְּ'לֶחִי' וְ'קוֹרָה', אֶלָּא ניתרת רק בְּפַס – לוח גבוה עשרה טפחים ברוחב אַרְבָּעָה טפחים המונח באחד מצידי הפתח, מכל מקום נִתֶּרֶת החצר בְּאופן שבאותו כותל רביעי 'עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ', וְאֵינָהּ צְרִיכָה פַּס, וכגון שיש במחיצות החצר פרצות רבות, ואין שם פס בנין שלם של ארבעה טפחים, מכל מקום נחשבת החצר כגדורה על ידי זה שהחלק הבנוי שבכל רוח מרובה מהחלק הפרוץ, ומותרת בטלטול, מָבוֹי, שֶׁנִּתָּר בְּ'לֶחִי' וְ'קוֹרָה' העומדים בפתחו, אֵינוֹ דִּין – האם אין זה קל וחומר שֶׁיוּתַּר בְּ'עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ', ואף שרוחב הלחי הוא ארבע אמות, ואינו מועיל מדין לחי, כמו שהתבאר, וְאֵין צָרִיךְ לֶחִי אחר להתירו.

וּבָא רַב אַשִּׁי וְאָמַר, אֲפִילוּ בְּמָבוֹי שרוחב פתחו שְׁמֹנֶה אמות מדוייקות, והחלק הגדור הוא ארבע אמות, אֵין צָרִיךְ לֶחִי נוסף על פתח המבוי, והטעם לכך, מָה נַפְשָׁך, אִי החלק העוֹמֵד נָפִישׁ – מרובה, הרי הוא נִיתַּר בְּדין 'עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ', וְאִי פָּרוּץ נָפִישׁ – אם החלק הפרוץ גדול יותר, אם כן בהכרח שהלחי הוא פחות מארבע אמות, וכֵיוָן שֶּׁאֵין בְּמֶשֶׁךְ [-באורך] הלחי הַבּוֹלֵט אַרְבַּע אַמּוֹת, אין מחשיבים אותו ככותל רביעי, אלא נִדּוֹן מִשּׁוּם 'לֶחִי', וכפי שהתבאר לעיל באופן שהבליטה פחותה מארבע אמות, והרי המבוי ניתר על ידי לחי זו. מַאי אֲמַרְתְּ – מה נשאר לך לומר ולחשוש, דְּכִי הֲדָדִי נִינְהוּ – שמא הם מדוייקים לגמרי, והחלק הבנוי אורכו ארבע אמות ואינו יכול להיחשב כ'לחי', ומאידך החלק הפרוץ אף הוא ארבע אמות בדיוק, ואין כאן 'עומד מרובה על הפרוץ', הֲוָה סָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם – הרי זה ספק בדין דרבנן, שהרי כל הצורך בלחי להתרת המבוי הוא מדרבנן, וְסָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם לְהָקֵל – והכלל הוא שכשיש ספק באיסור דרבנן, יש להקל. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַב אַשִּׁי, שאף אם פתח המבוי הוא שמונה אמות מדוייקות, מותר לטלטל בו. הַאי הוּא פֵּירוּשָׁא דְּהַאי שְׁמַעְתָּא – כך הוא הפירוש של סוגיא זו, וּפֵּירוּשָׁא בְּרִירָא וּנְהִירָא – ופירוש ברור ונהיר הוּא, וְאֵין בּוֹ קֻשְׁיָא וְלֹא סָפֵק: [נמצא שיש כאן ? חילוקי דינים: א. אם הבליטה פחותה מארבע אמות, הרי היא מתירה את המבוי מדין 'לחי'. ב. אם יש בבליטה ארבע אמות, והפתח כולו הוא שמונה אמות או פחות, גם כן ניתר המבוי, או מדין 'לחי' או מדין 'עומד מרובה על הפרוץ'. ג. אם יש בבליטה ארבע אמות, והפתח יתר על שמונה אמות, צריך לחי אחר להתירו. ד. אם יש בפתח המבוי יותר משמונה אמות, ואורך הבליטה יותר מחצי אורך הפתח, ניתר המבוי מדין 'עומד מרובה על הפרוץ'].