מסכת דמאי, פרק ז, משנה ב
משנה ב: מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, אוֹמֵר, מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְשַׁיֵּר בְּשׁוּלֵי הַכּוֹס, הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ, זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּפִיו, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת:
משנה ב: התבאר במשנה הקודמת שמי שיודע שיאכל וישתה בשבת אצל החשוד על המעשרות, יכול להתנות מערב שבת כיצד יחולו המעשרות בשבת, משנתנו מוסיפה שאין די בתנאי שאמר בערב שבת, אלא עליו לחזור ולומר כן בשבת עצמה: מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס לקידוש, אוֹמֵר, מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְשַׁיֵּר בְּשׁוּלֵי הַכּוֹס, הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר, והיינו אחד ממאה, שהוא עתיד להיות תרומת מעשר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר (והיינו עוד תשעה ממאה) סָמוּךְ לוֹ, זֶה (-אותו אחד ממאה) שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי יהיה מהמשקה שבְּפִיו של הכוס (כיון שהכוס עגולה, קשה להגדיר בה מקום שייחשב 'דרום' או 'צפון'), וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת, והוא הדין כשאוכל, שעליו לומר כן.
