מסכת עירובין, פרק ב, שיעור 25

משנה

במשנה הקודמת נחלקו תנאים בדין גנה וקרפף שהם מקומות שלא הוקפו לדירה גמורה, עד איזה שיעור מועילות המחיצות שלהם להתיר את הטלטול בהם [ולדעת כולם אין ההיתר אלא עד בית סאתיים], משנתנו מביאה בזה דעה נוספת: אָמַר רַבִּי אִלְעַאִי, שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִילוּ הִיא – הגינה או הקרפף, גדולה ביותר, בשיעור בֵּית כּוֹר – בית זריעת כור תבואה, שהוא שיעור שלשים סאה, מותר לטלטל בה, כיון שיש להם מחיצות טובות, אף על פי שלא הוקפו לדירה [ואף שלעיל התבאר שלדעת רבי אליעזר אם אורכה יתר על רוחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בה, מחלוקת תנאים היא בדעת רבי אליעזר (ריטב"א)].

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ דין נוסף, אַנְשֵׁי חָצֵר שעשו עירובי חצרות [וענין העירוב הוא שמניחים מאכלים של כולם בבית אחד, וכאילו הכל רשות אחת המשותפת לכולם], שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵרֵב – לא השתתף בערב שבת בנתינת פת לעירוב וממילא נאסרו כולם לטלטל בחצר זו, ובשבת הפקיר וביטל את רשותו לגבי שאר בני החצר והותרו בזה כולם להכניס ולהוציא מביתם לחצר, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ – לו עצמו אסור לטלטל מביתו לחצר או מהחצר לביתו, כדי שיהא ניכר שאין לו רשות בחצר זו אחר שביטלה להם, אֲבָל לָהֶם – לשאר בני החצר, מֻתָּר להכניס ולהוציא מביתו לחצר.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ שיוֹצְאִים ידי חובת אכילת מרור בְּ'עַקְרְבָּלִין' [-מין ירק מר] בְּפֶסַח, וְחָזַרְתִּי עַל כָּל תַּלְמִידָיו, וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר – חיפשתי תלמיד נוסף ששמע ממנו דברים אלו, וְלֹא מָצָאתִי.

גמרא

שנינו במשנה, וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ אַנְשֵׁי חָצֵר וכו' ששכח אחד מהם ולא ערב, ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו, אבל להם מותר.

מקשה הגמרא: (והתניא) [וְהָתְּנַן] – והרי שנינו במשנה לקמן, אחד מבני חצר ששכח לערב, בֵּיתוֹ אָסוּר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא, גם לוֹ וְגם לָהֶם. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינְנָא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, הָא – משנתנו המתירה לאחרים לטלטל מביתו, כדעת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, והָא – המשנה לקמן האוסרת זאת, כדעת רַבָּנָן. ומבארת הגמרא את מחלוקתם, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר – כשתעמוד על שורש המחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים, כך היא, לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵרוֹ – אדם המבטל את החלק שיש לו בחצר, כדי להתיר לבני החצר לטלטל בה, רְשׁוּת בֵּיתוֹ בָּטִיל – בכלל זה מבטל גם את רשות ביתו, ולכן לבני החצר מותר להכניס ולהוציא מביתו לחצר [אך לו עצמו אסור, כדי שיהא ניכר שאין לו רשות בבית ובחצר]. אך לְדִבְרֵי חֲכָמִים אין הדבר כן, אלא הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵרוֹ, רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בָּטִיל, ולכן אף שמועיל ביטול חלקו שבחצר להתיר את החצר לבני החצר, אך אין הוא מתיר להוציא ולהכניס מביתו לחצר.

הגמרא מביאה נפקא מינה נוספת ממחלוקת זו של רבי אליעזר וחכמים: וַחֲמִשָּׁה בני אדם שֶׁשְּׁרוּיִין בְּחָצֵר אַחַת, וְשָׁכַח אֶחָד  מֵהֵן וְלֹא עֵרֵב, ואמר שהוא מבטל רשותו לאחד מהם, לדעת לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שאנו מרחיבים את דבריו, כשם שאמרנו לגבי הנידון הקודם, שכאשר הוא מבטל את חלקו בחצר אנו אומרים שביטל גם את ביתו, כך כאן, כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל את הרְשׁוּת שלו לגבי אחד מבני החצר, אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל רְשׁוּת בפירוש לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, אלא אנו מרחיבים את דבריו ומבארים את כוונתו שהתכוון לבטל לכולם. אבל לְרַבָּנָן, שאין מרחיבים את דבריו ואין לנו אלא מה שאמר בפירוש, כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּת, צָרִיךְ לְבַטֵּל רְשׁוּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בפירוש.

וּבנידון הראשון, לגבי המבטל חלקו בחצר, שלדעת חכמים אין כוונתו לבטל את ביתו, ולכן אסור להוציא ולהכניס משם, אִי גַּלֵּי דַּעְתֵּיהּ – אם גילה בפירוש את דעתו, וְאָמַר, בָּטְלִית [-ביטלתי] רְשׁוּת חֲצֵרִי וּרְשׁוּת בֵּיתִי, אֲפִילוּ לְרַבָּנָן, כֵּיוָן דְּגַלֵּי גַּלֵּי – כיון שגילה דעתו, הרי ברור לנו שביטל אף רשות ביתו, וַהֲווֹ מְבֻטָּלִין, והם מותרים להכניס ולהוציא מביתו [אבל הוא עצמו אסור, כמו לדעת רבי אליעזר].

סְלִיקוּ לְהוּ עוֹשִׂין פַּסִּין