פרק זה פותח בדין מצוות יבום, ובהמשכו מובאים איסורי אישות המיוחדים לכהנים, ובסופו מובאים דיני פריה ורביה הנוהגים בכל אדם מישראל.
משנה
יבם הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, בֵּין אם בא עליה בְּשׁוֹגֵג, כגון שהיה סבור שהיא אשה אחרת, בֵּין בְּמֵזִיד – שהתכוין לשם זנות, ולא לשם מצות יבום, בֵּין בְּאֹנֶס, כגון שהכריחוהו לבוא עליה שלא מרצונו, בֵּין בְּרָצוֹן, אֲפִלּוּ הוּא שׁוֹגֵג וְהִיא מְזִידָה, או הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת, הגם שבכל האופנים הללו שניהם אינם מתכוונים לשם מצוות יבום, מכל מקום קנאה בביאה זו, והרי היא אשתו לכל דבר, וכל שכן אם אחד מהם התכוין לשם מצוה, גם אם השני לא התכוין לשם מצוה. וכן אם היה הוּא אָנוּס וְהִיא לֹא אֲנוּסָה, אלא מזידה או שוגגת (תוספות), הִיא אֲנוּסָה וְהוּא לֹא אָנוּס, בכל אלו קנה את יבמתו.
המשנה מבארת עתה כיצד היא הביאה הקונה ביבמה, אֶחָד [-בין] הַמְּעָרֶה, שלא גמר ביאתו, וְאֶחָד הַגּוֹמֵר, קָנָה אותה להיות אשתו לכל דבר, ואם בא להוציאה מוציאה בגט. וְלֹא חִלֵּק הכתוב בֵּין בִּיאָה כדרכה לְבין בִיאָה שלא כדרכה, אלא בכל אופן קונה.
גמרא
שנינו במשנה, 'אחד המערה ואחד הגומר, קנה'. הגמרא מבררת מהיכן נלמד דין זה: אָמַר עוּלָא, מִנַּיִן לְהַעֲרָאָה שהיא נחשבת ביאה מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב – שנאמר לגבי איסור נדה (ויקרא כ יח) 'וְאִישׁ (כִּי) [אֲשֶׁר] יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה, וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ, אֶת מְקוֹרָהּ הֶעֱרָה', מִכָּאן – מלשון זו של 'הערה' יש ללמוד לְהַעֲרָאָה מִן הַתּוֹרָה, שהיא נחשבת ביאה.
שואלת הגמרא, אַשְׁכְּחָן – מצאנו דין זה לגבי איסור נִדָּה, לגבי שְׁאָר עֲרָיוֹת מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יוֹנָה' וְאִיתֵימָא – ויש אומרים שאמר כן רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר קְרָא – כך נאמר בפסוק שבסוף פרשת עריות (ויקרא יח כט) 'כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה', הוּקְשׁוּ כָּל הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן לְנִדָּה, שהרי גם נדה הוזכרה בפרשה זו, וכך יש ללמוד, מַה נִּדָּה מתחייבים עליה בְּהַעֲרָאָה, כפי שנדרש מהפסוק, אַף כָּל עֲרָיוֹת כֻּלָּן נַמִּי [-גם כן] מתחייבים עליהן בְּהַעֲרָאָה.
מסתפקת הגמרא, בָּעֵי מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרָבָא – שאל רבינא את רבא שאלה זו, הַמְּעָרֶה בְּזָכוּר, מַהוּ – מה דינו, האם מתחייב בכך מיתת בית דין, או רק בגמר ביאה. תמהה הגמרא, וכי יש מקום להסתפק בְּזָכוּר, והרי לשון 'מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה' כְּתִיב – נאמר בזכור, שנאמר (ויקרא יח כב) 'וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא', ומבאר הרי"ף את הלימוד, וְכֵיוָן דִּבְאִשָּׁה חַיָּב אף על ביאה שלא כדרכה, ואף על העראה, וכפי שדרשה הגמרא לעיל, בְּזָכוּר נַמִּי [-גם כן] חַיָּב. מבארת הגמרא, אֶלָּא כך הסתפק רבינא, הַמְּעָרֶה בִּבְהֵמָה, ולא גמר ביאתו, מַהוּ – מה דינו, האם חייב מיתת בית דין או לא. משיבה הגמרא, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְהַעֲרָאָה דִּכְתִיבָא – כיון שאין צורך בלשון העראה שנאמרה גַּבֵּי איסור אֲחוֹת אָב וַאֲחוֹת אֵם, דִּכְתִיב – שנאמר בהם (ויקרא יח יג) 'עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךְ לֹא תְּגַלֶּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשְּׂאוּ', ולשון 'הערה' האמורה כאן מיותרת היא, דְּאַתְיָאן בְּהֶקֵּישָׁא – שהרי הן נלמדות מההיקש דְרַבִּי יוֹנָה, שהקיש את כל העריות לנדה, תְּנֵהוּ – יש לדרוש פסוק זה לְעִנְיַן הַעֲרָאָה דִּבְהֵמָה, שאף היא נחשבת כביאה גמורה להתחייב עליה במיתת בית דין.
מבררת הגמרא, וְהַעֲרָאָה דְּחַיְּיבֵי לָאוִין מְנָא לָן – מנין יש ללמוד שגם בביאות האסורות באיסור לאו, החיוב הוא אפילו בהעראה, ללא גמר ביאה. מבארת הגמרא, מִדְּגַלֵּי רַחֲמָנָא – מכך שגילתה התורה בלשון 'שִׁכְבַת זֶרַע' שנאמרה גַּבֵּי שִׁפְחָה חֲרוּפָה שיש צורך בביאה גמורה, הראויה להקים זרע, מִכְּלָל – משמע מכך דְּשאר חַיְּיבֵי לָאוִין מתחייבים אפילו בְּהַעֲרָאָה.
ובגמרא מבואר עוד, שדין זה שיבמה נקנית ליבם בהעראה בלבד נלמד בגזירה שוה של לשון 'ביאה' 'ביאה' האמור ביבמה ובחייבי לאוין, וכשם שלמדנו שלגבי חייבי לאוין נחשבת העראה כביאה, כך לגבי מצוות יבום נחשבת העראה כביאה לקנות את היבמה, כמבואר במשנתנו.
הגמרא מבררת מה היא 'העראה' שקונה ביבמה, ושמתחייבים עליה בביאת עריות: אָמַר שְׁמוּאֵל, 'הַעֲרָאָה' האמורה כאן, זוֹ נְשִׁיקָה – נגיעה של אבר התשמיש במקום התשמיש, והטעם לכך, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמַּנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ עַל פִּיו, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַדְחִיק הַבָּשָׂר אפילו במעט, והרי זו נחשבת כבר כביאה. כִּי אֲתָא – כשבא רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה מארץ ישראל לבבל, אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, 'הַעֲרָאָה' זוֹ הַכְנָסַת האבר עד הָעֲטָרָה, (עשאה) וגְּמַר בִּיאָה היינו גְּמַר בִּיאָה מַמָּשׁ, מִכָּאן וָאֵילָךְ – אם לא הכניס אפילו עד העטרה, אֵינוֹ אֶלָּא כִּנְשִׁיקָה, וּפָטוּר, וּפְלִיגָא אַדִּשְׁמוּאֵל – וחולק הוא בכך על שיעורו של שמואל, שאמר שאפילו נשיקה נחשבת כהעראה המחייבת.
