שנינו במשנה לגבי יבמה 'אֶחָד הַמְּעָרֶה, וְאֶחָד הַגּוֹמֵר, קָנָה'. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא לשון 'קָנָה' האמורה כאן. ומביאה מחלוקת בדין ביאה זו שלא נעשתה בה אלא העראה בלבד, אָמַר רַב, קָנָה לַכֹּל – קנה את יבמתו להיות כאשתו לכל דבר, ואפילו לאכול בתרומה, אם הוא כהן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, לֹא קָנָה בהעראה אֶלָּא לִדְבָרִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה, והיינו לִירַשׁ בְּנִכְסֵי אָחִיו, וְלִפְטוֹר אֵשֶׁת אָחִיו מִן הַיִּבּוּם, אֲבָל לְהַאֲכִילָהּ בִּתְרוּמָה, לֹא.
מבארת הגמרא את מחלוקתם: באופן שנפלה ליבום מִן הָאֵרוּסִין – שהיתה רק מאורסת לראשון, שלא היתה אוכלת בתרומה ברשותו [וגזירת חכמים היא, שאשת כהן אינה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה], דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא אָכְלָה – אינה אוכלת עתה, בביאה גרועה זו של היבם. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא באופן שנפלה ליבום מִן הַנִּשּׂוּאִין – שהיתה נשואה לראשון, רַב אָמַר, אוֹכֶלֶת בתרומה, אף שלא נעשתה כאן אלא ביאה גרועה של יבום, דְּהָא הֲוַת אוֹכֶלֶת מֵעִיקָּרָא – כיון שהיתה אוכלת מתחילה, בחיי בעלה הראשון. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, כִּי רַבִּי רַחֲמָנָא – כיון שמה שריבתה התורה בִּיאַת שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וכו', ואף העראה כגמר ביאה, היינו רק לְענין הדְבָרִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה, אֲבָל לְעִנְיַן תְּרוּמָה, לֹא.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן כָּל הֵיכָא דִּפְלִיגֵי – ומקובל בידינו שבכל מקום שנחלקו רַב וּשְׁמוּאֵל, הִלְכְתָא כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי – הלכה כרב במחלוקות הנוגעות לאיסורים, ולכן גם כאן יש לפסוק הלכה כרב, שכשנפלה ליבום מן הנישואין, אוכלת בתרומה.
הגמרא מוסיפה לדון בענין העראה בלבד, האם נחשבת היא כביאה גמורה: כפי שהתבאר לעיל, דרשה הגמרא גזירה שוה ללמוד שהעראה קונה ביבמה, ואֵין לִי ללמוד מגזירה שוה זו אֶלָּא יְבָמָה דְּקָנֵי לָהּ [-שקונה אותה] היָבָם בְּהַעֲרָאָה, אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ, כשמקדשה בביאה, מִנַּיִן שנקנית בהעראה, אָתְיָא – יש ללמוד כן בגזירה שוה של לשונות 'קִיחָה' 'קִיחָה' וְכוּ' האמורים בקידושי אשה, שנאמר (דברים כד א) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה', ואמורים בפרשת עריות, שנאמר (ויקרא כ יז) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ', וכשם שבעריות נחשבת העראה כביאה, כך בקדושין נחשבת העראה כביאה המועילה לקדושין.
מוסיף הרי"ף: וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך על סוגיא זו מהַךְ דְּגַרְסִינָן – ממה שלמדנו במסכת קדושין בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה נִקְנֵית (י.) לְעִנְיַן קִידּוּשֵׁי בִּיאָה, וכך אמרו שם, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה לגבי קדושי אשה, תְּחִלַּת בִּיאָה קוֹנָה, אוֹ סוֹף בִּיאָה קוֹנָה, וְאָמַר שם אֲמֵימַר מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרָבָא, כָּל הַבּוֹעֵל דַּעְתּוֹ עַל גְּמַר בִּיאָה, דְּאַלְמָא – ויש ללמוד מכך דלֹא קָנִי לָהּ – שאין האדם קונה את אשתו בְּהַעֲרָאָה, אֶלָּא רק בִּגְמַר בִּיאָה הוּא דְּקָנֵי לָהּ – קונה אותה הבעל, והיינו שלא כמבואר כאן. אין זו קושיא, כיון דהָתָם – שם, במסכת קדושין, בְּבִיאָה דְּאֵירוּסִין עַסְקִינָן – מדובר בביאה שנעשית לשם קדושין, דְּלֹא הֲוֵי לֵיהּ קִדּוּשִׁין בְּגוּפָהּ מֵעִיקָּרָא – שלא היו לבעל קדושין באשה זו מתחילה, ורק על ידי הביאה הוא רוצה לקדשה, ובזה אנו אומרים שדעתו על גמר הביאה, אֲבָל הָכָא – כאן, בְּבִיאָה דְּבָתַר קִידּוּשִׁין עַסְקִינָן – מדובר בביאה הנעשית לאחר הקדושין, כְּגוֹן דְּבָא עָלֶיהָ בָּתַר דְּקַדֵּישׁ לָהּ – לאחר שקידשה בכסף או בשטר, וַעֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה עִמּוֹ לְחוּפָּה, וכוונתו לכונסה לשם נישואין בביאה זו, וּמִשּׁוּם הָכֵין קָנִי לָהּ – ולכן הוא קונה אותה בְּהַעֲרָאָה להחשיבה כנשואה לו, לְיוֹרְשָׁהּ וְלִיטָמֵא לָהּ אם הוא כהן, וְכָל מִילֵּי דְאִישׁוּת – ולכל הדינים התלויים בנישואין, והטעם שבאופן זה די בהעראה, דְּהָא אִית לֵיהּ בְּגַוָּהּ קִנְיָן מֵעִיקָּרָא – שהרי היה לו בה קנין מתחילה, דּוּמְיָא דִּיבָמָה – והרי היא דומה בכך ליבמה, מַה יְּבָמָה אִית לֵיהּ לַיָּבָם זִקָּה בְּגַוָּהּ – כשם שביבמה כיון שיש ליבם זיקה אליה קודם הביאה די בהעראה כדי להשלים את הזיקה ולעשותה נשואה לו, אַף אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ, האופן שמועילה בו העראה היינו כשהיא מקודשת לו, דְּאִית לֵיהּ קִנְיָן בְּגַוָּהּ מֵעִיקָּרָא – שיש לו בה קנין מתחילה, אֲבָל הַךְ דְלֵית לֵיהּ קִנְיָן בְּגַוָּהּ מֵעִיקָּרָא – אבל באופן שאין לו בה קנין, והיינו כשעדיין אינה מקודשת לו, אֶלָּא הַשְׁתָּא הוּא דְּבָעֵי מִיקְנָא לָהּ – אלא עתה בא הוא לקדשה ולקנותה בביאה זו, לֹא סַגְיָא – אין די לקנין זה אֶלָּא בִּגְמַר בִּיאָה, וכטעם המבואר בגמרא שם, דְּכָל הַבּוֹעֵל דַּעְתּוֹ עַל גְּמַר בִּיאָה.
