שיעור 9, פרק ו, יא – פרק ח, י

(יא) וַיִּקַּ֤ח הָמָן֙ אֶת־הַלְּב֣וּשׁ וְאֶת־הַסּ֔וּס וַיַּלְבֵּ֖שׁ אֶֽת־מָרְדֳּכָ֑י וַיַּרְכִּיבֵ֨הוּ֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וַיִּקְרָ֣א לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵֽעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּֽיקָרֽוֹ׃ (יב) וַיָּ֥שָׁב מָרְדֳּכַ֖י אֶל־שַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ וְהָמָן֙ נִדְחַ֣ף אֶל־בֵּית֔וֹ אָבֵ֖ל וַֽחֲפ֥וּי רֹֽאשׁ׃ (יג) וַיְסַפֵּ֨ר הָמָ֜ן לְזֶ֤רֶשׁ אִשְׁתּוֹ֙ וּלְכָל־אֹ֣הֲבָ֔יו אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ חֲכָמָ֜יו וְזֶ֣רֶשׁ אִשְׁתּ֗וֹ אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים מָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁר֩ הַחִלּ֨וֹתָ לִנְפֹּ֤ל לְפָנָיו֙ לֹֽא־תוּכַ֣ל ל֔וֹ כִּֽי־נָפ֥וֹל תִּפּ֖וֹל לְפָנָֽיו׃ (יד) עוֹדָם֙ מְדַבְּרִ֣ים עִמּ֔וֹ וְסָֽרִיסֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הִגִּ֑יעוּ וַיַּבְהִ֨לוּ֙ לְהָבִ֣יא אֶת־הָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃

פרק ז

(א) וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן לִשְׁתּ֖וֹת עִם־אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּֽה׃ (ב) וַיֹּאמֶר֩ הַמֶּ֨לֶךְ לְאֶסְתֵּ֜ר גַּ֣ם בַּיּ֤וֹם הַשֵּׁנִי֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵֽלָתֵ֛ךְ אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּ֖ה וְתִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃ (ג) וַתַּ֨עַן אֶסְתֵּ֤ר הַמַּלְכָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב תִּנָּֽתֶן־לִ֤י נַפְשִׁי֙ בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י וְעַמִּ֖י בְּבַקָּֽשָׁתִֽי׃ (ד) כִּ֤י נִמְכַּ֨רְנוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמִּ֔י לְהַשְׁמִ֖יד לַֽהֲר֣וֹג וּלְאַבֵּ֑ד וְ֠אִלּוּ לַֽעֲבָדִ֨ים וְלִשְׁפָח֤וֹת נִמְכַּ֨רְנוּ֙ הֶֽחֱרַ֔שְׁתִּי כִּ֣י אֵ֥ין הַצָּ֛ר שֹׁוֶ֖ה בְּנֵ֥זֶק הַמֶּֽלֶךְ׃ (ה) וַיֹּ֨אמֶר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וַיֹּ֖אמֶר לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה מִ֣י ה֥וּא זֶה֙ וְאֵֽי־זֶ֣ה ה֔וּא אֲשֶׁר־מְלָא֥וֹ לִבּ֖וֹ לַֽעֲשׂ֥וֹת כֵּֽן׃ (ו) וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִ֚ישׁ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב הָמָ֥ן הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה וְהָמָ֣ן נִבְעַ֔ת מִלִּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַמַּלְכָּֽה׃ (ז) וְהַמֶּ֜לֶךְ קָ֤ם בַּֽחֲמָתוֹ֙ מִמִּשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן אֶל־גִּנַּ֖ת הַבִּיתָ֑ן וְהָמָ֣ן עָמַ֗ד לְבַקֵּ֤שׁ עַל־נַפְשׁוֹ֙ מֵֽאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה כִּ֣י רָאָ֔ה כִּֽי־כָלְתָ֥ה אֵלָ֛יו הָֽרָעָ֖ה מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ (ח) וְהַמֶּ֡לֶךְ שָׁב֩ מִגִּנַּ֨ת הַבִּיתָ֜ן אֶל־בֵּ֣ית ׀ מִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֗יִן וְהָמָן֙ נֹפֵ֗ל עַל־הַמִּטָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶסְתֵּ֣ר עָלֶ֔יהָ וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ הֲ֠גַם לִכְבּ֧וֹשׁ אֶת־הַמַּלְכָּ֛ה עִמִּ֖י בַּבָּ֑יִת הַדָּבָ֗ר יָצָא֙ מִפִּ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּפְנֵ֥י הָמָ֖ן חָפֽוּ׃ (ט) וַיֹּ֣אמֶר חַ֠רְבוֹנָה אֶחָ֨ד מִן־הַסָּֽרִיסִ֜ים לִפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ גַּ֣ם הִנֵּֽה־הָעֵ֣ץ אֲשֶׁר־עָשָׂ֪ה הָמָ֟ן לְֽמָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁ֧ר דִּבֶּר־ט֣וֹב עַל־הַמֶּ֗לֶךְ עֹמֵד֙ בְּבֵ֣ית הָמָ֔ן גָּבֹ֖הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ תְּלֻ֥הוּ עָלָֽיו׃ (י) וַיִּתְלוּ֙ אֶת־הָמָ֔ן עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֣ין לְמָרְדֳּכָ֑י וַֽחֲמַ֥ת הַמֶּ֖לֶךְ שָׁכָֽכָה׃ (א) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָתַ֞ן הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה אֶת־בֵּ֥ית הָמָ֖ן צֹרֵ֣ר כתיב היהודיים הַיְּהוּדִ֑ים וּמָרְדֳּכַ֗י בָּ֚א לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי־הִגִּ֥ידָה אֶסְתֵּ֖ר מַ֥ה הוּא־לָֽהּ׃ (ב) וַיָּ֨סַר הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־טַבַּעְתּ֗וֹ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱבִיר֙ מֵֽהָמָ֔ן וַֽיִּתְּנָ֖הּ לְמָרְדֳּכָ֑י וַתָּ֧שֶׂם אֶסְתֵּ֛ר אֶֽת־מָרְדֳּכַ֖י עַל־בֵּ֥ית הָמָֽן׃ (ג) וַתּ֣וֹסֶף אֶסְתֵּ֗ר וַתְּדַבֵּר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתִּפֹּ֖ל לִפְנֵ֣י רַגְלָ֑יו וַתֵּ֣בְךְּ וַתִּתְחַנֶּן־ל֗וֹ לְהַֽעֲבִיר֙ אֶת־רָעַת֙ הָמָ֣ן הָֽאֲגָגִ֔י וְאֵת֙ מַֽחֲשַׁבְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר חָשַׁ֖ב עַל־הַיְּהוּדִֽים׃ (ד) וַיּ֤וֹשֶׁט הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְאֶסְתֵּ֔ר אֵ֖ת שַׁרְבִ֣ט הַזָּהָ֑ב וַתָּ֣קָם אֶסְתֵּ֔ר וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ה) וַ֠תֹּאמֶר אִם־עַל־הַמֶּ֨לֶךְ ט֜וֹב וְאִם־מָצָ֧אתִי חֵ֣ן לְפָנָ֗יו וְכָשֵׁ֤ר הַדָּבָר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְטוֹבָ֥ה אֲנִ֖י בְּעֵינָ֑יו יִכָּתֵ֞ב לְהָשִׁ֣יב אֶת־הַסְּפָרִ֗ים מַֽחֲשֶׁ֜בֶת הָמָ֤ן בֶּֽן־הַמְּדָ֨תָא֙ הָֽאֲגָגִ֔י אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֗ב לְאַבֵּד֙ אֶת־הַיְּהוּדִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּכָל־מְדִינ֥וֹת הַמֶּֽלֶךְ׃ (ו) כִּ֠י אֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בָּֽרָעָ֖ה אֲשֶׁר־יִמְצָ֣א אֶת־עַמִּ֑י וְאֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בְּאָבְדַ֖ן מֽוֹלַדְתִּֽי׃ (ז) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וּֽלְמָרְדֳּכַ֖י הַיְּהוּדִ֑י הִנֵּ֨ה בֵית־הָמָ֜ן נָתַ֣תִּי לְאֶסְתֵּ֗ר וְאֹתוֹ֙ תָּל֣וּ עַל־הָעֵ֔ץ עַ֛ל אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יָד֖וֹ כתיב ביהודיים בַּיְּהוּדִֽים׃ (ח) וְ֠אַתֶּם כִּתְב֨וּ עַל־הַיְּהוּדִ֜ים כַּטּ֤וֹב בְּעֵֽינֵיכֶם֙ בְּשֵׁ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וְחִתְמ֖וּ בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי־כְתָ֞ב אֲשֶׁר־נִכְתָּ֣ב בְּשֵׁם־הַמֶּ֗לֶךְ וְנַחְתּ֛וֹם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּ֖לֶךְ אֵ֥ין לְהָשִֽׁיב׃ (ט) וַיִּקָּֽרְא֣וּ סֹפְרֵֽי־הַמֶּ֣לֶךְ בָּֽעֵת־הַ֠הִיא בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁלִישִׁ֜י הוּא־חֹ֣דֶשׁ סִיוָ֗ן בִּשְׁלוֹשָׁ֣ה וְעֶשְׂרִים֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה מָרְדֳּכַ֣י אֶל־הַיְּהוּדִ֡ים וְאֶ֣ל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִֽים־וְהַפַּחוֹת֩ וְשָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֗וּשׁ שֶׁ֣בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשֹׁנ֑וֹ וְאֶ֨ל־הַיְּהוּדִ֔ים כִּכְתָבָ֖ם וְכִלְשׁוֹנָֽם׃ (י) וַיִּכְתֹּ֗ב בְּשֵׁם֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹ֔שׁ וַיַּחְתֹּ֖ם בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׁלַ֣ח סְפָרִ֡ים בְּיַד֩ הָֽרָצִ֨ים בַּסּוּסִ֜ים רֹֽכְבֵ֤י הָרֶ֨כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים בְּנֵ֖י הָֽרַמָּכִֽים׃

(יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי, וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.

(יב) וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי לגדולתו אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ.

(יג) עתה חשש המן שיחשבו בני ביתו שכבר ביקש מהמלך לתלות את מרדכי, ומתוך כך הסתובב הדבר שיצא דינו של מרדכי לזכות, ולכן ציוה עליו המלך לכבדו, ולכן וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו כבשורה טובה אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ – שכל זה לא היה אלא דרך מקרה, שבדיוק כשהחליט המלך לגמול טוב למרדכי הזדמן לשם המן, אבל עדיין לא ביקש מהמלך לתלות את מרדכי, ואם כן יתכן שכאשר יבקש זאת מהמלך יתרצה לכך, מאחר וכבר קיבל מרדכי את שכרו. וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ שלא יעשה כן, אלא יפסיק להתגרות במרדכי, כי לא נעשה הדבר במקרה, אלא אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי, שהשגחת ה' חופפת עליהם תמיד, אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו, כלומר, שאתה היית המתחיל בנפילה זו של עצמך, בכך שבאת אל המלך בבוקר, וגם התחלת ליפול 'לפניו', כלומר, לפני נפילתו, הרי זה סימן שלֹא תוּכַל לוֹ, כי הוא נרצה לפני ה' מחמת תפילותיו ותעניותיו שהוא עסוק בהם, ולכן אין עצה אחרת לתקן את הדבר אלא כִּי מעצמך ומרצונך נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו ותכניע את עצמך לפניו דרך בקשה ותחנונים, עד שתתגאה דעתו ויפסיק מהתשובה והתפילה, ואז אולי תגבר ידך שוב.

(יד) עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ, וגם זה היה בהשגחה פרטית, ששמעו הסריסים איך המן רוצה לתלות את מרדכי, ועל ידי זה היה חרבונה יכול לומר זאת למלך לאחר מכן, וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.

פרק ז

(א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.

(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ לצורך עצמך, אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, והוסיף לכנותה 'המלכה', מה שלא אמר במשתה הראשון, כאומר לה שתוכל לבקש גם דבר גדול מאד הראוי לה מצד מלכותה, וְתִנָּתֵן לָךְ. וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עבור אחרים, אפילו עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ. (ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי – שאלתי עבור עצמי אינה אלא להחיות את נפשי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי – ובקשתי עבור האחרים, שהם עמי, אינה עושר וכבוד וכדומה, אלא רק לבקש את הצלת נפשם ממוות.

(ד) עתה הוכיחה לפני המלך את כל כזביו של המן, כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי – כי אין המדובר בעם בלתי ידוע ושפל, אלא בעם ישראל אשר המלכה בעצמה היא מאותו העם, ועיקר כוונת המן היתה נגד אסתר עצמה, להורגה, ומתוך כך התגולל במזימות על כל העם, ולכן אמרה 'אני ועמי', ועוד רימה המן את המלך, כי לא היתה זו מכירה של דת בלבד, להעבירם לדת אחרת, אלא לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד. וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, שלא היה מרמה את המלך אלא בזה שלא גילה לו איזה עם זה, אך לא היה רוצה להורגם, הֶחֱרַשְׁתִּי, אבל עתה ששיקר גם באיכות הגזירה ומהותה, שהיא להרוג את כל האומה, לא אחריש. וכנגד מה שאמר המן על היהודים 'ולמלך אין שווה להניחם', אמרה אסתר שאדרבה, כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ – אין השארתו בחיים של המן הצורר שוה כנגד הנזק שהוא עושה למלך בקיומו, שהורס הוא את כל קיום מלכותו.

(ה) כיון שהמלך באמת לא ידע עד עכשיו את כל רמאותו של המן וגזירתו על היהודים, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – שאל תחילה את כל הנמצאים שם, והמן בכללם, ואחרי שלא השיבו לו דבר וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, ושאלותיו היו מִי הוּא זֶה שעשה את הנבלה הזו, וְאֵי זֶה הוּא – ומה הטעם שעורר אותו לעשות כן, אֲשֶׁר (מחמת אותו טעם) מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן.

(ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִישׁ צַר במעשיו וְאוֹיֵב במחשבותיו הָמָן הָרָע הַזֶּה, ובכך השיבה על שתי השאלות, כי האיש הוא המן, והסיבה שעוררה אותו לכך היא היותו איש צר ואויב לעם ישראל. וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה בהיותם יחד, כי אם היה לפני המלך לבדו, היה יכול לתרץ שבאמת כל מה שאמר על היהודים הוא אמת, אבל כיון שאסתר היתה שם, לא היה יכול לומר כן, כי בזה היה מגדיל את כעסה של אסתר עליו. ולפני אסתר לבדה היה המן יכול לתרץ שלא ידע שהיא מהעם היהודי, וכעת יבטל את הגזירה, אבל כיון שהמלך היה שם לא היה יכול לומר כן, כי בזה היה מגדיל את כעס המלך, שהיה מראה שאינו עושה את מעשיו מצד האמת, כי אם כן איך יחפה עליהם מפני אימת המלכה. ולכן, כיון שהיה המן לפני המלך והמלכה יחד לא ידע מה לומר, ונבעת מפניהם.

(ז) וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן, וראה בכך המן שעת הכושר לבקש מהמלכה רחמים שלא בפני המלך, וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ, ורצה לומר לה שלא ידע שהיא מהעם היהודי, וכעת ישתדל לדבר טוב על היהודים בפני המלך.

(ח) וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ, כיון שרצה להתחנן אליה ולבקש על נפשו, אבל כיון שכבר היתה דעתו של המלך שהמן רוצה להרוג את אסתר יחד עם כל היהודים, דימה בנפשו שהמן מנסה להרוג את אסתר בביתו, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת, כלומר, גם אם מכרת את כל עמה להריגה, וכי גם המלכה בכלל מכירה זו, ועוד, הרי גם מי שהתחייב מיתה כדין, בבורחו אל בית המלך אין הורגים אותו, וכל שכן שאין להרוג את המלכה עימי בבית. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן חָפוּ – כוסו, כי היתה דרכם לכסות את פניו של מי שהמלך כועס עליו, כדי שתשכך חמת המלך.

(ט) וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה, אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים שהלך להביא את המן מביתו, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, הנה יש עוד ראיה ברורה שהמן מבקש רק את רעת המלך, כי גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי, שלא מצא בו המן שום דבר רע אלא זאת אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ, וזה היה בעיני המן דבר רע, שהציל מרדכי את המלך ממוות, כי גם המן היה בקושרים על המלך יחד עם בגתן ותרש, הרי עץ זה עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וזו חרפה גדולה למלך, שכאשר מכבדים את מרדכי ברחובות העיר ומכריזים עליו שהמלך חפץ ביקרו, באותו זמן ממש מוכן עץ גבוה וגלוי לכולם המזומן לתלותו עליו, והרי זו מרידה במלכות שאין למעלה ממנה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו, כדין המורד במלכות.

(י) וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה.

פרק ח

(א) מצד דיני המלכות, אדם הנהרג על ידי המלך מחמת מרידה וכדומה, כל נכסיו שייכים למלך. אמנם אחשורוש רצה להראות לכל שלא הרג את המן מחמת שמרד בו, אלא מחמת שרצה להזיק למלכה ולעמה, ולכן בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים, ובכך פרסם לכל שהריגתו היתה מחמת שהוא צורר היהודים, וכיון שנהרג מחמת מרידתו במלכה, נכסיו ניתנים למלכה, וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ – הורשה לבוא תמיד לפני המלך, גם ללא הושטת השרביט, כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ, שהיא בת דודו.

(ב) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן, ומיד, כשעדיין לא נתנה על יד עצמו, וַיִּתְּנָהּ תיכף לְמָרְדֳּכָי, וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן, באופן שכל עושרו וגדולתו של המן ניתנו ברגע אחד למרדכי, יכין רשע וצדיק ילבש.

(ג) כיון שראתה אסתר שלא השיב לה המלך על עצם בקשתה להציל את היהודים, אלא נתן לה מתנות ודברים אחרים, חששה שאין המלך רוצה למלא את בקשתה, ולכן הוא מסיח את דעתה בענינים אחרים, ולכן, וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ דברי טעם וחכמה, וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ, לְהַעֲבִיר מיד אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי, וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים, ורצונה היה שישלח המלך מיד שליחים שיחזירו את האגרות החתומות, שעדיין לא נפתחו, ובכך תתבטל הגזירה.

(ד) וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב, כנותן לה רשות שתקום ותפרט את הדברים כראוי, וַתָּקָם אֶסְתֵּר, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

(ה) וַתֹּאמֶר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, שעצם הבקשה טובה בעיניו, וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, אף אם הבקשה עצמה אינה טובה בעיניו מכל מקום ימלאנה מחמת שמצאתי חן לפניו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כי יהיה לו בכך תועלת, כאשר ינהג בצדק וביושר, וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו, וכיון שהוא זקוק לה הרי טוב לו שתחיה ולא תמות מחמת שתראה את הצרה שתמצא את עמה, ומחמת ארבעה טעמים אלו ביקשה בקשה זו, שיִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים, ואין בכך בזיון למלך כיון שאין השרים יודעים כלל מה כתוב בספרים החתומים, וגם אין זה בזיון למלך מצד עצמו שחוזר בו, כיון שהכתוב בספרים אינו מחשבת המלך, אלא מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי לבדו, אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ.

(ו) ועתה הוסיפה מדוע אין נכונה העצה (שרצה אחשורוש לעשות, ואכן עשה זאת בסוף) לשלוח ספרים חדשים חתומים וסגורים עד אותו תאריך, שבהם יהיו כתובים דברים אחרים, כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי בתוך הזמן הזה, כי כבר התפרסם הדבר שניתנו היהודים למשיסה, ובחודשים אלו ירדפו אותם האויבים, וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי כשיגיע התאריך של שלשה עשר באדר, כי כשיפתחו את האגרות החתומות יקיימו את הכתוב באגרות הראשונות, להרוג את היהודים, ולא ישמעו לאגרות האחרונות.

(ז) אמנם המלך לא הסכים לעצת אסתר, אלא רצה לשלוח אגרות חדשות חתומות, ויעץ להם עצה טובה ונכונה שתציל אותם מכל נזק, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר, וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים, ואם כן כולם יודעים שאני אוהב כעת את היהודים ורוצה בטובתם.

(ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים באגרות החדשות כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, ובאגרות הגלויות השניות תכתבו שיהיו היהודים עתידים ליום הזה לנקום באויביהם, ואין זו סתירה לכתבים הגלויים הראשונים, שבהם נכתב רק 'להיות עתידים' ולא התבאר מי יהיו עתידים ולשם מה, ועתה יבואר שהיהודים יהיו עתידים להינקם באויביהם, ובכך יתוקן החשש של אסתר שבחודשים אלו ירדפו הגויים את היהודים, כי מאחר ויראו בכתב הגלוי שהיהודים עתידים להינקם מאויביהם, לא ירדפו את היהודים כלל. ובכתבים החתומים השניים תכתבו נוסח הנותן רשות ליהודים לנקום באויביהם, ואין זו סתירה לאגרות החתומות הראשונות, כיון שבראשונות ניתנה רשות לאויבים להרוג את היהודים, ובאחרונות ניתנה רשות ליהודים לעמוד על נפשם ולנקום באויביהם, כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב, ואין אפשרות לבטלו לגמרי, אלא רק להוסיף עליו. ואמנם כשיגיע יום שלשה עשר באדר ויפתחו את שתי האגרות החתומות, לא ירצו השרים לקיים את האגרות הראשונות, כיון שהם יודעים שהמלך העניש את המן על ששלח ידו ביהודים, ויפחדו שגם הם ייענשו, ובודאי יעדיפו להסתיר את האגרות הראשונות ולפרסם רק את האגרות השניות, וכך לא ידעו המון העם כלל שיש להם רשות להכות ביהודים, ואין חשש סכנה.

(ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, והטעם שחיכו עד אותו הזמן (אף שתליית המן היתה כבר בששה עשר בניסן), כיון שחששו שאם ישלחו שלוחים חדשים לא יאמינו להם בכל המדינות, ולכן המתינו עד שיחזרו הרצים ששלח המן, ושלחו אותם בעצמם בשליחות השניה, ועל ידי זה האמינו להם בכל המדינות, וַיִּכָּתֵב באגרות השניות כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ, וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם, והטעם ששלח אל היהודים בפני עצמם, כדי להראות שהאגרות האחרונות עדיפות מהראשונות, והיהודים, שלא קיבלו את האגרות הראשונות, לא היו משועבדים להם כלל, אלא רק לאגרות השניות (ואמנם השרים שקיבלו את שתי האגרות יכלו לבחור איזו איגרת לקיים, וכפי שהתבאר).

(י) וַיִּכְתֹּב מרדכי את האגרות החדשות בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים, והטעם ששלחם בסוסים (ואילו המן שלחם רגלית), כיון שהיו עייפים מטורח הדרך, שהרי אותם שלוחים עצמם נשלחו שוב (כמבואר בפסוק ט'), או כדי למהר ולהקל על ישראל מהצרה שבאה עליהם.