שיעור 10, פרק ח, יא – פרק י, ג

(יא) אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ לַיְּהוּדִ֣ים ׀ אֲשֶׁ֣ר בְּכָל־עִיר־וָעִ֗יר לְהִקָּהֵל֮ וְלַֽעֲמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁם֒ לְהַשְׁמִיד֩ וְלַֽהֲרֹ֨ג וּלְאַבֵּ֜ד אֶת־כָּל־חֵ֨יל עַ֧ם וּמְדִינָ֛ה הַצָּרִ֥ים אֹתָ֖ם טַ֣ף וְנָשִׁ֑ים וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃ (יב) בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר׃ (יג) פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל־הָֽעַמִּ֑ים וְלִֽהְי֨וֹת כתיב היהודיים הַיְּהוּדִ֤ים כתיב עתודים עֲתִידִים֙ לַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְהִנָּקֵ֖ם מֵאֹֽיְבֵיהֶֽם׃ (יד) הָֽרָצִ֞ים רֹֽכְבֵ֤י הָרֶ֨כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים יָ֥צְא֛וּ מְבֹֽהָלִ֥ים וּדְחוּפִ֖ים בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֑לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה׃

(טו) וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א ׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַֽעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָֽהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה׃ (טז) לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר׃ (יז) וּבְכָל־מְדִינָ֨ה וּמְדִינָ֜ה וּבְכָל־עִ֣יר וָעִ֗יר מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר־הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ שִׂמְחָ֤ה וְשָׂשׂוֹן֙ לַיְּהוּדִ֔ים מִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֨רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם׃

(א) וּבִשְׁנֵים֩ עָשָׂ֨ר חֹ֜דֶשׁ הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֗ר בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בּ֔וֹ אֲשֶׁ֨ר הִגִּ֧יעַ דְּבַר־הַמֶּ֛לֶךְ וְדָת֖וֹ לְהֵֽעָשׂ֑וֹת בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹֽיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַֽהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹֽׂנְאֵיהֶֽם׃ (ב) נִקְהֲל֨וּ הַיְּהוּדִ֜ים בְּעָֽרֵיהֶ֗ם בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בִּמְבַקְשֵׁ֖י רָֽעָתָ֑ם וְאִישׁ֙ לֹֽא־עָמַ֣ד לִפְנֵיהֶ֔ם כִּֽי־נָפַ֥ל פַּחְדָּ֖ם עַל־כָּל־הָֽעַמִּֽים׃ (ג) וְכָל־שָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת וְהָֽאֲחַשְׁדַּרְפְּנִ֣ים וְהַפַּח֗וֹת וְעֹשֵׂ֤י הַמְּלָאכָה֙ אֲשֶׁ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ מְנַשְּׂאִ֖ים אֶת־הַיְּהוּדִ֑ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־מָרְדֳּכַ֖י עֲלֵיהֶֽם׃ (ד) כִּֽי־גָד֤וֹל מָרְדֳּכַי֙ בְּבֵ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְשָׁמְע֖וֹ הוֹלֵ֣ךְ בְּכָל־הַמְּדִינ֑וֹת כִּֽי־הָאִ֥ישׁ מָרְדֳּכַ֖י הוֹלֵ֥ךְ וְגָדֽוֹל׃ (ה) וַיַּכּ֤וּ הַיְּהוּדִים֙ בְּכָל־אֹ֣יְבֵיהֶ֔ם מַכַּת־חֶ֥רֶב וְהֶ֖רֶג וְאַבְדָ֑ן וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְשֹֽׂנְאֵיהֶ֖ם כִּרְצוֹנָֽם׃ (ו) וּבְשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֗ה הָֽרְג֤וּ הַיְּהוּדִים֙ וְאַבֵּ֔ד חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃ (ז) וְאֵ֧ת ׀ פַּרְשַׁנְדָּ֛תָא וְאֵ֥ת ׀ דַּֽלְפ֖וֹן וְאֵ֥ת ׀ אַסְפָּֽתָא׃ (ח) וְאֵ֧ת ׀ פּוֹרָ֛תָא וְאֵ֥ת ׀ אֲדַלְיָ֖א וְאֵ֥ת ׀ אֲרִידָֽתָא׃ (ט) וְאֵ֤ת ׀ פַּרְמַ֨שְׁתָּא֙ וְאֵ֣ת ׀ אֲרִיסַ֔י וְאֵ֥ת ׀ אֲרִידַ֖י וְאֵ֥ת ׀ וַיְזָֽתָא׃ (י) עֲ֠שֶׂרֶת בְּנֵ֨י הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִ֖ים הָרָ֑גוּ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃ (יא) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בָּ֣א מִסְפַּ֧ר הַֽהֲרוּגִ֛ים בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (יב) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֡ה הָֽרְגוּ֩ הַיְּהוּדִ֨ים וְאַבֵּ֜ד חֲמֵ֧שׁ מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ וְאֵת֙ עֲשֶׂ֣רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֔ן בִּשְׁאָ֛ר מְדִינ֥וֹת הַמֶּ֖לֶךְ מֶ֣ה עָשׂ֑וּ וּמַה־שְּׁאֵֽלָתֵךְ֙ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֔ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֥ךְ ע֖וֹד וְתֵעָֽשׂ׃ (יג) וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִנָּתֵ֣ן גַּם־מָחָ֗ר לַיְּהוּדִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשׁוּשָׁ֔ן לַֽעֲשׂ֖וֹת כְּדָ֣ת הַיּ֑וֹם וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן יִתְל֥וּ עַל־הָעֵֽץ׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְהֵֽעָשׂ֣וֹת כֵּ֔ן וַתִּנָּתֵ֥ן דָּ֖ת בְּשׁוּשָׁ֑ן וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן תָּלֽוּ׃ (טו) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ כתיב היהודיים הַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן גַּ֠ם בְּי֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וַיַּֽהַרְג֣וּ בְשׁוּשָׁ֔ן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃

(טז) וּשְׁאָ֣ר הַיְּהוּדִ֡ים אֲשֶׁר֩ בִּמְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ נִקְהֲל֣וּ ׀ וְעָמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁ֗ם וְנ֨וֹחַ֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהָרוֹג֙ בְּשֹׂ֣נְאֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים אָ֑לֶף וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃ (יז) בְּיוֹם־שְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וְנ֗וֹחַ בְּאַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה׃ (יח) כתיב והיהודיים וְהַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן נִקְהֲלוּ֙ בִּשְׁלוֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וּבְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ וְנ֗וֹחַ בַּֽחֲמִשָּׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה׃ (יט) עַל־כֵּ֞ן הַיְּהוּדִ֣ים הַפְּרָזִ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֮ בְּעָרֵ֣י הַפְּרָזוֹת֒ עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר שִׂמְחָ֥ה וּמִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וּמִשְׁלֹ֥חַ מָנ֖וֹת אִ֥ישׁ לְרֵעֵֽהוּ׃

(כ) וַיִּכְתֹּ֣ב מָרְדֳּכַ֔י אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ הַקְּרוֹבִ֖ים וְהָֽרְחוֹקִֽים׃ (כא) לְקַיֵּם֮ עֲלֵיהֶם֒ לִֽהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וְאֵ֛ת יוֹם־חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃ (כב) כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַֽעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁלֹ֤חַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיֹנִֽים׃

(כג) וְקִבֵּל֙ הַיְּהוּדִ֔ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵחֵ֖לּוּ לַֽעֲשׂ֑וֹת וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־כָּתַ֥ב מָרְדֳּכַ֖י אֲלֵיהֶֽם׃ (כד) כִּי֩ הָמָ֨ן בֶּֽן־הַמְּדָ֜תָא הָֽאֲגָגִ֗י צֹרֵר֙ כָּל־הַיְּהוּדִ֔ים חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָ֑ם וְהִפִּ֥ל פּוּר֙ ה֣וּא הַגּוֹרָ֔ל לְהֻמָּ֖ם וּֽלְאַבְּדָֽם׃ (כה) וּבְבֹאָהּ֮ לִפְנֵ֣י הַמֶּלֶךְ֒ אָמַ֣ר עִם־הַסֵּ֔פֶר יָשׁ֞וּב מַֽחֲשַׁבְתּ֧וֹ הָֽרָעָ֛ה אֲשֶׁר־חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְתָל֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־בָּנָ֖יו עַל־הָעֵֽץ׃ (כו) עַל־כֵּ֡ן קָֽרְאוּ֩ לַיָּמִ֨ים הָאֵ֤לֶּה פוּרִים֙ עַל־שֵׁ֣ם הַפּ֔וּר עַל־כֵּ֕ן עַל־כָּל־דִּבְרֵ֖י הָֽאִגֶּ֣רֶת הַזֹּ֑את וּמָֽה־רָא֣וּ עַל־כָּ֔כָה וּמָ֥ה הִגִּ֖יעַ אֲלֵיהֶֽם׃ (כז) קִיְּמ֣וּ כתיב וקבל וְקִבְּל֣וּ הַיְּהוּדִים֩ ׀ עֲלֵיהֶ֨ם ׀ וְעַל־זַרְעָ֜ם וְעַ֨ל כָּל־הַנִּלְוִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א יַֽעֲב֔וֹר לִֽהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙ הָאֵ֔לֶּה כִּכְתָבָ֖ם וְכִזְמַנָּ֑ם בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃ (כח) וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַֽעֲשִׂ֜ים בְּכָל־דּ֣וֹר וָד֗וֹר מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹֽא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם׃ (כט) וַ֠תִּכְתֹּב אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה בַת־אֲבִיחַ֛יִל וּמָרְדֳּכַ֥י הַיְּהוּדִ֖י אֶת־כָּל־תֹּ֑קֶף לְקַיֵּ֗ם אֵ֣ת אִגֶּ֧רֶת הַפֻּרִ֛ים הַזֹּ֖את הַשֵּׁנִֽית׃ (ל) וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֶל־שֶׁ֨בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מַלְכ֖וּת אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם וֶֽאֱמֶֽת׃ (לא) לְקַיֵּ֡ם אֶת־יְמֵי֩ הַפֻּרִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בִּזְמַנֵּיהֶ֗ם כַּֽאֲשֶׁר֩ קִיַּ֨ם עֲלֵיהֶ֜ם מָרְדֳּכַ֤י הַיְּהוּדִי֙ וְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וְכַֽאֲשֶׁ֛ר קִיְּמ֥וּ עַל־נַפְשָׁ֖ם וְעַל־זַרְעָ֑ם דִּבְרֵ֥י הַצּוֹמ֖וֹת וְזַֽעֲקָתָֽם׃ (לב) וּמַֽאֲמַ֣ר אֶסְתֵּ֔ר קִיַּ֕ם דִּבְרֵ֥י הַפֻּרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְנִכְתָּ֖ב בַּסֵּֽפֶר׃

פרק י

(א) וַיָּשֶׂם֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹ֧שׁ ׀ מַ֛ס עַל־הָאָ֖רֶץ וְאִיֵּ֥י הַיָּֽם׃ (ב) וְכָל־מַֽעֲשֵׂ֤ה תָקְפּוֹ֙ וּגְב֣וּרָת֔וֹ וּפָֽרָשַׁת֙ גְּדֻלַּ֣ת מָרְדֳּכַ֔י אֲשֶׁ֥ר גִּדְּל֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ הֲלוֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֨פֶר֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים לְמַלְכֵ֖י מָדַ֥י וּפָרָֽס׃ (ג) כִּ֣י ׀ מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֗י מִשְׁנֶה֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וְגָדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְרָצ֖וּי לְרֹ֣ב אֶחָ֑יו דֹּרֵ֥שׁ טוֹב֙ לְעַמּ֔וֹ וְדֹבֵ֥ר שָׁל֖וֹם לְכָל־זַרְעֽוֹ׃

(יא) ותוכן האגרות שכתב מרדכי, אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ רשות לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם, לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים, וּשְׁלָלָם לָבוֹז.

(יב) בְּיוֹם אֶחָד, בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר (ובאמת לא רצה מרדכי שישראל יבזזו את שלל אויביהם, כי אין זה כבוד עבורם, וכפי שבאמת לבסוף לא שלחו ישראל ידיהם בביזה. ומכל מקום הוצרך לכתוב כן, כיון שהיה צורך שהאגרות השניות לא יסתרו את האגרות הראשונות, אך התחכם לכתוב תחילה 'ושללם לבוז' ואחר כך שיהיה הכל 'ביום אחד', וכיון שנתן להם רשות לבזוז את השלל רק באותו יום של הריגת שונאיהם, בודאי לא יעזבו את העיקר, שהוא עשיית הנקמה באויבי ה', בשביל לפנות אל השלל, וגם ידע מרדכי שישראל יבינו בכך שרמז להם שלא יפנו כלל אל השלל והביזה. אמנם המן, באגרות הראשונות, כתב (פרק ג' פסוק י"ג) "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז", כלומר, שההריגה תהיה ביום אחד, ואחר כך 'ושללם לבוז', כי ידע שאם יתיר להם לשלול שלל ולבוז ביזה ביום הראשון, יעוטו כולם על השלל, ואילו הוא רצה שיהרגו את ישראל, ולכן אסר עליהם לשלול שלל ביום ההריגה, אלא רק להרוג, ואחר כך יבזזו את שללם).

(יג) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב – והאגרת הגלויה נשלחה לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וכתב זה היה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים, וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה, לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם.

(יד) הָרָצִים, רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים, יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, כי לא ידעו מדוע הם נשלחים שנית מיד אחרי שחזרו מהשליחות הראשונה. ורק אחרי שיצאו השלוחים לכל המדינות, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ועשה כן מרדכי גם כן כדי שלא יוודע הדבר לאויבי היהודים ויפצירו במלך לבטל את הדבר, ולכן רק אחרי שיצאו השלוחים לכל המדינות הודיע מרדכי את הדבר בשושן הבירה עצמה.

(טו) אף שהמלך אחשורוש רצה לגדל מיד את מרדכי, לא הסכים מרדכי לקבל על עצמו שום גדולה עד שיסיים לעסוק בהצלת היהודים, ורק אחרי שעשה את הכל באופן הטוב ביותר, וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת, תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן, וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, כי גם הגויים משאר האומות שמחו בכבודו של מרדכי היהודי.

(טז) ובמיוחד לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר.

(יז) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, כי כבר באגרות הגלויות של מרדכי נכתב עיקר הדבר, שיהיו היהודים רשאים להינקם מאויביהם בשלשה עשר באדר, והיו עושים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב. וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים – מתגיירים ונעשים יהודים, כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.

פרק ט

(א) עד עתה התבאר כיצד ניצלו ישראל מהרעה בכל אותה תקופה שלפני פתיחת האגרות החתומות, ואז היתה ההצלה קלה, כיון שבאגרות הגלויות של המן לא נכתב כלום נגד היהודים, ואילו באגרות הגלויות של מרדכי נכתב בפירוש שיד היהודים תהיה תקיפה על אויביהם, ולכן ודאי שהיתה יד היהודים רמה, אך עתה יבאר מה אירע בעת שנפתחו האגרות החתומות, וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, שהוא היום אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת, שהגיע הזמן לפתוח את האגרות ולקיים את ציווי המלך (ולשון 'להעשות' מלמדת שלא היתה אפשרות לפשר בין הצדדים, שאף אחד מהם לא יהרוג את הצד שכנגדו, כי הגיע ציווי המלך 'להעשות', והיו חייבים לעשות מעשה, כאחד הצדדים), בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ (-קיוו) אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם, כי באותו יום היה מזלם של ישראל בתכלית השפלות, ומזלם של עמלק היה ברום המעלה, וְנַהֲפוֹךְ הוּא – התהפך המזל לגמרי, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים, הֵמָּה בעצמם, ללא סיוע מאחרים, בְּשֹׂנְאֵיהֶם, כי כמו שחשב אחשורוש כן היה, שהשרים הסתירו את האגרות הראשונות לגמרי, ופרסמו רק את האגרות השניות, שיש רשות ליהודים להינקם באויביהם.

(ב) נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, ובערים הגדולות המוקפות חומה, שנמצאו שם שרי וחיילי המלך לא פחדו היהודים כלל, והתקהלותם היתה רק לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם, וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים, מאחר וכל הגוים לא ידעו כלל שיש להם רשות מהמלך להרוג את היהודים ככתוב באגרות הראשונות, כי השרים שבאותן מדינות הסתירו את האגרות הראשונות, והגוים שם חשבו שרק ליהודים יש רשות להרוג את אויביהם, ולכן פחדו הכל מהיהודים.

(ג) וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים, וְהַפַּחוֹת, וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, שהם ידעו את האמת שיש אגרות נוספות המתירות להם להרוג את היהודים, ומחמת כן לא נפל פחד היהודים עליהם, בכל זאת כולם היו מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים, כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם, מאחר והוא מקורב למלך אחשורוש, וראו מה עשה המלך להמן, ופחדו שמרדכי יעניש גם אותם, ומחמת כן עזרו ליהודים נגד אויביהם.

(ד) כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ עצמו, שהיה ממונה על ארמון המלוכה של אחשורוש בעיר הבירה, וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת, כיון שהיה ממונה גם על כל המדינות, להנהיגם כראוי, כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל, על ידי שנלחם את מלחמותיו של אחשורוש וכבש עבורו מדינות נוספות.

(ה) ואמנם באגרות השניות לא הותר ליהודים להרוג כל גוי שירצו, אלא רק את אויביהם, ולכן, וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם המפורסמים באיבתם לישראל מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן, וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, שלא היתה איבתם מפורסמת, ולא יכלו להורגם, כִּרְצוֹנָם, להשפילם ולגנותם.

(ו) וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים מאויביהם וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ.

(ז) וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן וְאֵת אַסְפָּתָא.

(ח) וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא וְאֵת אֲרִידָתָא.

(ט) וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי וְאֵת אֲרִידַי וְאֵת וַיְזָתָא.

(י) שהיו כל אלו עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים, הָרָגוּ, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם.

(יא) בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, והראו בכך איך אחרי פקודת המלך עדיין היו כל כך הרבה אויבים גלויים ליהודים (כי את אותם שאינם גלויים לא הותר להם להרוג), ומכך יש ללמוד כמה רבים הצוררים אותם.

(יב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, הרי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, שהיא עיר המלוכה ומוטלת בה אימת המלכות, מכל מקום היו מרובים בה כל כך צוררי היהודים עד אשר הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ אויבים גלויים וידועים, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, אם כן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, ששם אין אימת המלכות מוטלת כל כך, מֶה עָשׂוּ, ומי יודע אם הצליחו היהודים במלחמתם נגד אויביהם, וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ עוד לעשות כדי להציל את היהודים שבכל המדינות, וְיִנָּתֵן לָךְ. וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד בענין זה, וְתֵעָשׂ.

(יג) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם, להרוג את אויביהם, ועל ידי זה יתפרסם הדבר שעדיין יד המלך נטויה להעניש את צוררי היהודים, ויפחדו לשלוח יד ביהודים (ואמרה 'שושן' סתם, כי העיר היתה מחולקת לשני חלקים, וביום י"ג באדר הרגו חמש מאות איש ב'שושן הבירה', מקום מושב המלך והשרים, ועתה ביקשה אסתר שביום י"ד יוכלו להרוג את האויבים שנשארו ב'עיר שושן', שאינה בחלק הבירה), וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ, כדי להפיל אימה ופחד על כל אויבי היהודים, שלא יזידו לשלוח בהם יד.

(יד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן, וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן שמותר ליהודים להרוג באויביהם יום נוסף, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ.

(טו) וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ נוספים, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם.

(טז) התבאר לעיל (פסוקים ב' וג') שבמדינות המלך המוקפות חומה, שהיו בהם שרי המלך ועושי המלאכה לא עמדו האויבים כלל להלחם ביהודים, ולא הוצרכו היהודים 'לעמוד על נפשם', אלא נקהלו לעשות באויביהם כרצונם, כיון שהשרים והצבא של המלך לא גילו כלל את דבר האגרות הראשונות, ועוד סייעו ליהודים, כי נפל עליהם פחד מרדכי, שלא יענישם, וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ הפרוזות, שאינן מוקפות חומה ואינן גדולות כל כך, ולא היו שם שרי וחיילי המלך שיעזרו ליהודים, שם היתה מלחמה ממש בין אויבי היהודים ליהודים, ושם נִקְהֲלוּ היהודים וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם שלא יהרגו אותם האויבים, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם (ובשונה מהמדינות הגדולות, ששם הרגו רק את ה'אויבים' ולא את ה'שונאים', אלא בשונאים רק 'עשו כרצונם', והיינו להשפילם ולגנותם, כיון שהיתה ההריגה דרך עונש ולא דרך מלחמה, הרי במדינות אלו הרגו גם את ה'שונאים', כמפורש בפסוק, כיון שכבר ניטשה המלחמה ביניהם, ובדרך מלחמה הרגו גם את השונאים).

(יז) בְּיוֹם שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר נלחמו באויביהם, וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, ובאותה שנה רק היהודים הפרזים נהגו משתה ושמחה, כיון שהם נלחמו באויביהם והיו בסכנה, אבל היהודים שבערים הגדולות המוקפות חומה לא נהגו משתה ושמחה, כיון שבאותם מקומות הסתירו השרים לגמרי את האגרות הראשונות, ולא עוד אלא ששרי המלך וחייליו סייעו ליהודים, ואויבי היהודים לא נלחמו בהם כלל, ולכן היהודים שם לא הרגישו באותו זמן שהם בסכנה ולא ידעו שאירע להם נס, אלא חשבו שבאגרות הראשונות לא נכתב שמותר להרוג את היהודים, וחשבו שהיתה זו שמועת שקר, או שאף אם האגרות הראשונות היו באמת להרוג את היהודים, חשבו שביטל אותם אחשורוש לגמרי, ועל כל פנים לא הרגישו שנעשה להם נס בימים אלו.

(יח) וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ להלחם באויביהם בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.

(יט) עַל כֵּן, הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת, שידעו מיד שהיו בסכנת מוות וניצלו, היו עֹשִׂים באותה שנה אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב, ואף על פי שאסור לכלל ישראל להוסיף עליהם ימים טובים נוספים מלבד הכתוב בתורה, כאן לא היה זה יום טוב לכל ישראל, אלא רק לפרזים, ומותר לקהילה מסוימת לקבל על עצמה יום טוב ביום מסוים לזכר נס שאירע להם, ולכן באותה שנה נהגו באותו יום 'יום טוב' ממש האסור בעשיית מלאכה, כשאר ימים טובים שיש בשנה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ.

(כ) כיון שראה מרדכי שהיהודים שבמדינות המוקפות חומה אינם יודעים כלל שאירע להם נס, ולכן לא קיבלו עליהם את ימי הפורים, הוצרך להודיע להם את האמת, וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (ולהלן בפסוקים כ"ד וכ"ה יבואר מה כתב להם בענין זה), וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים.

(כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.

(כב) ויעשו את הימים הללו כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, כי היהודים הפרזים נלחמו בגויים ביום שלשה עשר וניצחו אותם לגמרי, ואחרי שכבר נפל פחדם על כל הגויים לא היו בסכנה ביום ארבעה עשר, ומן הראוי שביום ארבעה עשר יעשו יום משתה ושמחה. ואילו היהודים שבערים המוקפות חומה לא נלחמו כלל עם הגויים, ואמנם ביום שלשה עשר בעצמו לא היו כל כך בסכנה, כיון שהיתה להם רשות מהמלך להרוג באויביהם ביום זה, ולכן הגנו עליהם שרי וחיילי המלך, אבל ביום ארבעה עשר היו בסכנה גדולה, כיון שלאויבים היתה רשות להרוג בהם, כי באגרות הראשונות לא הוגבלו להרוג את היהודים רק ביום שלשה עשר, אלא שביום זה יתחילו את ההריגה עד שיסיימו להרוג את כל היהודים, ואילו באגרות השניות לא ניתנה ליהודים רשות להרוג את אויביהם אלא ביום שלשה עשר בלבד, (שהרי כשרצתה אסתר שיהרגו בשושן גם ביום ארבעה עשר, הוצרכה לבקש רשות מיוחדת מהמלך), ואם היו הגויים קמים עליהם להורגם ביום ארבעה עשר, לא היתה להם תקומה, ולכן רק לאחר שעבר יום ארבעה עשר, ונפל פחדם על הגויים, יכלו לנוח לגמרי ולנהוג משתה ושמחה, ולכן הם עשו כן רק ביום חמשה עשר, כשכבר חלפה הסכנה לגמרי. וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, כנגד זה שנהפך להם מיגון לשמחה תיקנו לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וכנגד זה שנהפך להם מאבל ליום טוב לא יכלו לתקן יום טוב ממש, כיון שאסור להוסיף על החגים הכתובים בתורה לכל ישראל (ורק בשנה הראשונה, שנהגו הפרזים לבדם יום טוב היה הדבר מותר, אבל כעת כשתיקן מרדכי את התקנה לכל ישראל לא היה יכול לתקן יום טוב ממש), ולכן תיקנו וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים, שהרי תכלית יום טוב הוא לפרוש מהבלי העולם הזה ולעסוק בתורה ובמצוות, וכנגד זה תיקנו מצוות צדקה של מתנות לאביונים.

(כג) וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים – כל היהודים קיבלו את דברי מרדכי, אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת – את מה שכבר התחילו לעשות היהודים הפרזים, שנהגו משתה ושמחה בשנה הראשונה, והמשיכו זאת בשנים הבאות בציווי מרדכי, וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם – וגם היהודים המוקפים חומה, שלא נהגו כלל משתה ושמחה בשנה הראשונה, התחילו לנהוג כן כהוראת מרדכי.

(כד) ועתה מספר מה נכתב בספרים ששלח מרדכי לכל המדינות, להודיע להם את תוקף הנס ועניינו, שלא יחשבו ששנאת המן היתה רק למרדכי שלא השתחווה לו, אלא כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא, הָאֲגָגִי – בהיותו מזרע אגג העמלקי, שמר שנאת אבותיו לישראל, ומצד זה היה צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים, ורצה להכרית את כולם, ולכן חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם, וְהִפִּל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל, כי גם הגורל היה נגדם באותו זמן, לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם.

(כה) וּבְבֹאָהּ – כשבאה והתגלתה מחשבת המן הזו לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, שנודע לו שכוונת המן היתה להרוג את כל היהודים, שלא כפי שחשב בתחילה, לא החזיר את הספרים הראשונים, אלא אָמַר, עִם – על אף קיומו של הַסֵּפֶר הראשון, יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ, וכדי לקיים את הדבר כתב המלך ספרים חדשים, וכדי שיבינו השרים שרצון המלך שינהגו על פי הספרים השניים בלבד הוצרך המלך להראות שהוא מתנגד למחשבת המן, וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ, ועל ידי זה נודע גם לכל היהודים הנמצאים במדינות המוקפות חומה גודל תוקפו של הנס, שבאמת היו בסכנה גדולה כבר ביום שלשה עשר באדר.

(כו) עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל שֵׁם הַפּוּר, שהגורל שהטיל המן להרוג את כל ישראל נהפך לטובת ישראל, שנהרגו אויביהם ושונאיהם, עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת, על ידה נודע לכל ישראל גודל הנס שאירע כבר ביום שלשה עשר, וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה – והתברר להם מה ראו לעשות את הימים הללו ימי משתה ושמחה, וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם מענין הנס של אותו היום.

(כז) לכן קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם – שתהיה זו קבלה גמורה גם לכל הדורות הבאים, וְלֹא יַעֲבוֹר – שלא יהיה כח לשום בית דין לבטל ענין זה, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, שהם ארבעה עשר וחמשה עשר באדר, כִּכְתָבָם – בקריאת המגילה מהכתב, וְכִזְמַנָּם, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.

(כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים על ידי קריאת המגילה, וְנַעֲשִׂים ימי משתה ושמחה, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר, וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים (וזו אזהרה וציווי על היהודים שלא יפסיקו מלקיים את הימים הללו), ומוסיף הבטחה ברוח הקודש, וְזִכְרָם של הימים הללו לֹא יָסוּף (-לא יכלה) מִזַּרְעָם.

(כט) כיון שמרדכי ואסתר רצו שהמגילה הכתובה תהיה חלק מכתבי הקודש, והיו חלק מהחכמים שהתנגדו לכך, וכן היו מהחכמים שנחלקו על דבר זה שקבעו מרדכי ואסתר את הימים הללו לימי משתה ושמחה קבועים בכל שנה, הוצרכה אסתר להשתמש בכח מלכותה, וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל, וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, אֶת כָּל תֹּקֶף – בתוקף המלכות שבידם, לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית, והיא מגילה זו כפי שהיא בידינו כעת, מ'ויהי בימי אחשורוש' ועד סופה, וכתבה אל החכמים שיקיימו את דבריהם, להכליל את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.

(ל) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כיון שהתעוררה מחלוקת על הדבר, כתבו דִּבְרֵי שָׁלוֹם בין החכמים, וֶאֱמֶת, להוכיח שהאמת כדבריהם לפי ההלכה.

(לא) וביארו להם שאין איסור בכך שתיקנו את ימי הפורים, כיון שהאיסור הוא רק אם מוסיפים ימים ואומרים שכך הוא דין התורה, ומשוים אותם לגמרי לימים האמורים בתורה, אבל כאן קיבלו לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, לא כחגי התורה ממש לאסור אותם בעשיית מלאכה, וגם לא אמרו שהם ימים טובים מהתורה, אלא קיבלום עליהם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כפי שאדם מקבל על עצמו דברים בנדר. והביאו ראיה לדבריהם שמותר לעשות כן, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם, שהם ימי התעניות המוזכרים בספר זכריה (פרק ח' פסוק י"ט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ", ולא חששו שיהיה בכך הוספה על צום יום הכפורים הכתוב בתורה, ולכן קיבלו זאת כל ישראל, וזו ראיה שמותר לקבל ימים נוספים אם הם נעשים כמו נדר וכדומה ולא שאומרים שהם חלק ממצוות התורה, ולכן מותר גם לתקן את ימי הפורים.

(לב) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר – ועל פי מאמרי אסתר שאמרה את הדברים הללו לחכמי הדור, קִיַּם – נתקיימו דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה, כי הסכימו כל החכמים להחזיק בימי הפורים ולעשותם חוק עולם, וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר – וגם הסכימו הכל לכתוב את מגילת אסתר בספר ולכלול אותה בין כתבי הקודש, כפי שרצו אסתר המלכה ומרדכי היהודי.

פרק י

(א) לאחר שהתמנה מרדכי היהודי בבית המלכות של אחשורוש, היה לוחם את מלחמותיו, ועל ידי זה, וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם, כי מרדכי היהודי כבש עבורו את כל הארצות, הקרובות והרחוקות.

(ב) וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ של אחשורוש, שעשה על ידי הנהגת מרדכי, וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס.

(ג) כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וממונה על כל המדינות, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, כי היה ממונה בעיקר על עניני היהודים, מכל מקום לא השתרר עליהם בחזקה, וְעל ידי זה היה רָצוּי לְרֹב אֶחָיו, כי היה בכל עניניו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ.