משנה
נאמר בתורה לגבי כהן גדול (ויקרא כא יג-יד) 'וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח, אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה'. משנתנו מבארת אילו נשים מותרות לכהן גדול: כֹּהֵן גָּדוֹל, לֹא יִשָּׂא אֶת הָאַלְמָנָה, בֵּין אַלְמָנָה מִן הָאֵרוּסִין – שמת בעלה כשהיתה מקודשת לו, קודם שנשאה, ואף שהיא בתולה, הרי היא אסורה עליו מדין 'אלמנה', בֵּין אַלְמָנָה מִן הַנִּשּׂוּאִין. וְלֹא אֶת הַבּוֹגֶרֶת, כיון שֶׁכָלוּ בתוליה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין בְּבוֹגֶרֶת, כיון שהם דורשים מהפסוק שדי בכך שנשארו אפילו מקצת בתוליה. וְאַל יִשָּׂא אֶת מֻכַּת עֵץ – שהוכתה על ידי עץ באותו מקום, ואין לה בתולים כלל.
היה כהן הדיוט ואֵירַס [-קידש] אֶת הָאַלְמָנָה בהיתר, וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, יִכְנוֹס – רשאי לישאנה. מַעֲשֶׂה בִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא, שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת מַרְתָּא בַּת בַּיְתּוֹס, שהיתה מהעשירות שבירושלים, וּבין הקידושין לנישואין מִינָּהוּ הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל [כיון שבאותו זמן היו ממנים את הכהנים הגדולים על ידי לקיחת שוחד, ומרתא בת ביתוס נתנה ממון רב למלך כדי שימנה את בעלה לכך], וּכְנָסָהּ – נשאה יהושע בן גמלא, אף שהיתה אלמנה, כיון שכבר התקדשה לו בהיתר.
שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלָה ליבום לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, שמת אחיו ללא ילדים, ועדיין לא חלץ ולא ייבם, וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר, שהם קדושין דרבנן, לֹא יִכְנוֹס, כיון שמן התורה אין קדושין אלו כלום, והרי היא ככל אלמנה האסורה לכהן גדול. כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת אָחִיו, חוֹלֵץ ליבמתו, וְלֹא מְיַבֵּם, ואף אם היתה רק מאורסת לאחיו, שמצד הדין מצוות עשה של יבום המוטלת עליו דוחה את איסור לא תעשה של כהן גדול לישא אלמנה, מכל מקום אסרו עליו חכמים לייבמה, כיון שהמצוה מתקיימת בביאה ראשונה, וחששו שיבוא עליה ביאות נוספות, באיסור.
גמרא
הגמרא ממשיכה לבאר את דיני הנשים המותרות לכהן גדול: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֲנוּסַת עַצְמוֹ וּמְפֻתַּת עַצְמוֹ – כהן גדול שאנס או פיתה נערה בתולה, אף על פי שמוטלת עליו מצוה לישא אותה, כיון שהיא אסורה עליו מחמת שאינה בתולה, הרי זה לֹא יִשָּׂא. וְאִם עבר ונָשָׂא, נָשׁוּי – חלו קדושיו [ולהלן יבואר דינו]. אֲנוּסַת חֲבֵירוֹ וּמְפֻתַּת חֲבֵירוֹ, לֹא יִשָּׂא, שהרי היא בעולה, האסורה לכהן גדול, וְאִם עבר ונָשָׂא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הַוָּלָד חָלָל, כדין ולד הנולד לכהן בביאת איסור. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַוָּלָד כָּשֵׁר, ולהלן יבואר במה נחלקו.
שנינו בברייתא, אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא, וְאִם נָשָׂא, נָשׁוּי. אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, וּמוֹצִיאָהּ בְּגֵט – חייבוהו חכמים לגרשה בגט.
עוד שנינו בברייתא, אֲנוּסַת חֲבֵירוֹ וּמְפֻתַּת חֲבֵירוֹ, לֹא יִשָּׂא וְכוּ', ואם נשא, רבי אליעזר בן יעקב אומר הולד חלל, וחכמים אומרים הולד כשר. מבארת הגמרא, וְקָא מִיפְלְּגִי בְּיֵשׁ חָלָל מֵחַיְּיבֵי עֲשֵׂה – ומחלוקתם היא האם בביאת איסור שיש בה רק ביטול מצוות עשה [ולא עבירה על לא תעשה] גם כן נעשה הולד חלל או לא, שהרי אשה זו אינה אלמנה או גרושה וממילא לא נאסרה בלאו, אך אינה בתולה וממילא יש בה ביטול מצוות עשה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר, יֵשׁ חָלָל מֵחַיְּיבֵי עֲשֵׂה, ולכן הולד שלה חלל. וְרַבָּנָן סָבְרֵי, אֵין חָלָל מֵחַיְּיבֵי עֲשֵׂה, ולכן הולד כשר.
מבררת הגמרא מהיכן למד כל אחד את דינו: מַאי טַעְמָא – מהו טעמו דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הסובר שיש חלל מחייבי עשה, דִּכְתִיב – שהרי נאמר לגבי כהן גדול (ויקרא כא יד) 'אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקַּח כִּי אִם בְּתוּלָה וְגוֹ' מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה', ויש לדייק מכך, הָא [-אבל] בְּעוּלָה, לֹא יִקַּח, וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה – ואיסור לא תעשה שאינו כתוב בפירוש בתורה, אלא נלמד ממצוות עשה הכתובה בתורה, הרי הוא נחשב כ'עֲשֵׂה', וּכְתִיב – ונאמר בפסוק לאחריו 'לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו', ופסוק זה נאמר אַכּוּלְהוּ – על כל האיסורים שנאמרו קודם לכן, בין איבורי עשה ובין איסורי לא תעשה, ובכלל זה אף מצוות עשה זו של 'בתולה בעמיו יקח אשה', שלומדים ממנה איסור בעולה, ואף הולד הנולד ממנה נעשה חלל. וְרַבָּנָן, החולקים על דין זה, סוברים, שכיון שבין איסורי גרושה ואלמנה לבין מצוות עשה לקחת בתולה נאמר 'אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח' [שכך נאמר בפסוק, אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה], בלשון 'אֵלֶּה' הִפְסִיק הָעִנְיָן, לחלק בין נשים האסורות באיסור לא תעשה, שהבן הנולד מהם חלל, לבין האסורות בלאו הבא מכלל עשה, שאין הולד הנולד מהם חלל. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר, בלשון 'אֵלֶּה' באה התורה לְמַעוֹטֵי נִדָּה, שאם בא כהן גדול על אשתו כשהיא נדה, אף שהיא אסורה עליו, אין הולד הנולד מאותה ביאה נעשה חלל.
מבררת הגמרא, כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא – כשיטת מי סוברת ברייתא זו, שכך שנינו בה, נאמר בפסוק 'אֵלֶּה', ויש לדרוש, מֵאֵלֶּה אַתָּה עוֹשֶׂה חָלָל, וְאִי אַתָּה עוֹשֶׂה חָלָל מִנִּדָּה, כְּמַאן – כדעת מי, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שממעט מפסוק זה נדה.
אָמַר רַב כַּהֲנָא, אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שיש חלל גם מחייבי עשה, כבעולה לכהן גדול, וְכֵן אָמַר רַב גִּידְּל, אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.
