(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
כ. הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין ואם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה הרי זה עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה לא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות. (יבום, פ"א הי"ב)
כא. אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהיה עמי לכשאשאנה אגרשנה בו ונכתב ונשאה וגירשה בו אינו גט, מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין, אבל אם אמר לו כתוב אותו לארוסתי לכשאשאנה אגרשנה בו וכנסה וגירשה בו כשר, כתבו ליבמתו ואחר שיבמה גירשה בו הרי זה ספק גירושין הואיל ואינה אשתו גמורה כשכתבו. (גירושין, פ"ג ה"ו)
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת יבמות, פרק שישי (א)
א. הבא על יבמתו, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיתה ישינה בין שהיתה עירה, בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה, אחד המערה ואחד הגומר, קנה. (יבום, פ"א ה"ג)
ב. הנדה הרי היא כשאר כל העריות המערה בה [בין כדרכה בין שלא כדרכה] חייב כרת ואפילו היתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד כשאר עריות שהבת מתטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה, ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה ודבר זה מפי השמועה למדו שאין הפרש בין גדולה לקטנה לטומאת נדות וזבות. (איסורי ביאה, פ"ד ה"א)
ג. כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה [בין כדרכה בין שלא כדרכה] משהערה בה נפסלה משום זונה, ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, לפיכך אשת איש שנבעלה לאחר בין באונס בין ברצון נפסלה לכהונה. (איסורי ביאה, פי"ח ה"ו)
ד. המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה, מלשון את מקורה הערה, והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר, ובכל הביאות האסורות אחד המערה ואחד הגומר, ואף על פי שלא הוציא שכבת זרע ואף על פי שפירש ולא גמר, כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם מיתת בית דין, או כרת, או מלקות, או מכת מרדות, (ואחד הבא על הערוה כדרכה ואחד הבא עליה שלא כדרכה) משיערה בה יתחייבו שניהן מיתה או כרת או מלקות או מכת מרדות, בין שהיו שוכבין בין שהיו עומדים, על הכנסת העטרה הוא החיוב. (איסורי ביאה, פ"א ה"י)
ה. המערה בשפחה חרופה ולא גמר ביאתו פטור עד שיגמור ביאתו, ואינו חייב אלא על הגדולה הבעולה המזידה וברצונה, אבל אם היתה קטנה או שלא היתה בעולה או היתה שוגגת או אנוסה או ישנה פטור [וכן אם בא עליה שלא כדרכה פטור שבשפחה חרופה לא השוה ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה שנאמר שכבת זרע אבל בשאר ביאות לא חלק בין ביאה לביאה שנאמר משכבי אשה מגיד [לך] הכתוב ששני משכבות באשה]. (איסורי ביאה, פ"ג הט"ו)
ו. הבא על הזכר או הביא זכר עליו כיון שהערה אם היו שניהם גדולים נסקלים שנאמר ואת זכר לא תשכב בין שהיה בועל או נבעל, ואם היה קטן בן ט' שנים ויום אחד ומעלה זה שבא עליו או הביאו על עצמו נסקל והקטן פטור, ואם היה הזכר בן ט' או פחות שניהן פטורין וראוי לבית דין להכות הגדול מכת מרדות לפי ששכב עם זכר ואף על פי שהוא פחות מבן ט'. (איסורי ביאה, פ"א הי"ד)
ז. הבא על הבהמה או שהביא בהמה עליו שניהן נסקלין שנאמר ובכל בהמה לא תתן שכבתך בין שרבעה או הביאה עליו, ואחד בהמה ואחד חיה ועוף הכל בסקילה, ולא חלק הכתוב בבהמה בין גדולה לקטנה שנאמר ובכל בהמה אפילו ביום לידתה (הבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה) כיון שהערה בה או שהערתה בו חייב. (איסורי ביאה, פ"א הט"ז)
ח. יבם כהן שבא על יבמתו באונס או בשגגה או שהערה בה ולא גמר אף על פי שקנאה כמו שבארנו בהלכות יבום אינו מאכילה בתרומה עד שיבעול בעילה גמורה ברצון. במה דברים אמורים, שנתאלמנה מן האירוסין אבל מן הנישואין הואיל והיתה אוכלת תאכל בביאה זו. (תרומות, פ"ח ה"ו)
ט. הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום, והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר. (אישות, פ"י ה"א)
י. ואם קידש בביאה אומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה בבעילה זו וכל כיוצא בזה ומתייחד עמה בפני שני עדים ובועלה, והמקדש בביאה [מסתמא] דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת, ובין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה הרי זו מקודשת. (אישות, פ"ג ה"ו)
יא. אשת ישראל שנאנסה אף על פי שהיא מותרת לבעלה אסורה לכהונה אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחד או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזינתה בין באונס בין ברצון הרי זו אינה אסורה עליו, שמא עיניה נתנה באחר, ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריהם הרי זה יוציא כדי לצאת ידי ספק. (איסורי ביאה, פי"ח ה"ח)
יב. אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה הכל בכלל שאם נבעלו אסורין על בעליהן, פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה אבל אשת כהן באיסורה עומדת שהרי היא זונה. (איסורי ביאה, פי"ח ה"ז)
יג. מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו, לפיכך הנרבעת לבהמה אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי לא נבעלה לאדם, והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו. (איסורי ביאה, פי"ח ה"א)
יד. כהנת אלמנה שנתארסה לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט הואיל והן משמרות לביאה פסולה של תורה הרי אלו לא יאכלו, וכן אם נכנסו לחופה בלא אירוסין אינן אוכלות שהחופה פוסלתן מלאכול, נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין חזרו להכשרן ואוכלות, מן הנישואין לא יאכלו שכבר נתחללו. (תרומות, פ"ז הכ"א)
טו. וכן הגיורת והמשוחררת, אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים, הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן, מכאן אמרו עכו"ם או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני או פצוע דכא וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשו אותה זונה ונפסלה לכהונה ואם היתה כהנת פסלוה מן התרומה, וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה, והאילונית מותרת לכהן ואינה זונה. (איסורי ביאה, פי"ח ה"ג)
טז. שלש נשים נאסרו על כל הכהנים, גרושה זונה וחללה, ועל כהן גדול ארבע, אלו השלש והאלמנה, אחד כהן גדול משוח בשמן המשחה או המרובה בגדים ואחד כהן העובד ואחד כהן גדול שמנוהו ועבר, וכן כהן משוח מלחמה כולן מצווין על הבתולה ואסורין באלמנה. (איסורי ביאה, פי"ז ה"א)
יז. מי שנתאלמנה מאנשים הרבה או נתגרשה מאנשים הרבה אין לוקין עליה אלא אחת על כל ביאה, אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין אסורה. (איסורי ביאה, פי"ז הי"א)
יח. מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה, ומשתבגור תאסר עליו והוא אשה בבתוליה יקח, אשה לא קטנה, בבתוליה ולא בוגרת, הא כיצד יצאת מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באה זו נערה, ואינו נושא שתי נשים לעולם כאחת שנאמר אשה אחת ולא שתים. (איסורי ביאה, פי"ז הי"ג)
יט. כהן גדול שמת אחיו אף על פי שהוא מן האירוסין הרי זה לא ייבם אלא חולץ, נפלה לו יבמה והוא כהן הדיוט ונתמנה להיות כהן גדול אף על פי שעשה בה מאמר כשהוא כהן הדיוט הרי זה לא ייבם אחר שנתמנה, אבל אם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול הרי זה יכנוס אחר שנתמנה, היתה מקודשת ספק קידושין ומת ארוסה הרי זו ספק אלמנה. (איסורי ביאה, פי"ז הי"ב)
כ. כהן גדול שאנס בתולה או שפיתה אותה הרי זה לא יכנוס מפני שהוא מצווה לישא את הבתולה ובשעה שישא זו אינה בתולה ואם כנס יוציא בגט. (נערה בתולה, פ"א ה"ו)
כא. כהן גדול שנשא בעולה אינו לוקה אבל מוציא בגט, נשא בוגרת או מוכת עץ הרי זה יקיים, אירס בעולה ונתמנה כהן גדול הרי זה יכנוס אחר שנתמנה. (איסורי ביאה, פי"ז הט"ו)
כב. כיצד כהן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הגרושה או על הזונה, וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה ובא עליה הרי אלו נתחללו לעולם, ואם הוליד ממנה בן בין זה שחללה בין כהן אחר הולד חלל, אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה, ואם נשאת אף על פי שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אף ע"פ שנמצאת בתולה. (איסורי ביאה, פי"ט ה"ג)
כג. וכן כהן הבא על הגיורת והמשוחררת חללה וזרעו ממנה חללים, כהן הבא על הנדה הולד כשר ואינו חלל שאין איסור הנדה מיוחד בכהנים אלא שוה בכל. (איסורי ביאה, פי"ט ה"ו)
