שנינו במשנה, 'גֵּרְשָׁה, מֻתֶּרֶת לִינָּשֵׂא לְאַחֵר, וְרַשַּׁאי הַשֵּׁנִי לִשְׁהוֹת עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים'. מדייקת הגמרא, לאדם שֵׁנִי, אִין – אכן רשאית היא להנשא, אף שאין לו עדיין ילדים, אבל לאדם שְׁלִישִׁי, לֹא – אינה רשאית להנשא, אם אין לו עדיין ילדים, כיון שאנו מחזיקים אותה כאשה שאינה יכולה ללדת, מַתְנִיתִין מַנִּי – וכדעת מי נשנתה משנתנו, כדעת רַבִּי הִיא, דְּאָמַר, בִּתְרֵי זִימְנֵי הֲוֵי חֲזָקָה – דבר שקורה פעמיים הרי הוא מוחזק בעינינו כדבר שאינו מקרה, ואשה זו שהיתה נשואה לשני אנשים ולא ילדה להם, מוחזקת כמי שאינה ראויה ללדת, ואדם שאין לו ילדים אסור לישא אותה. מבארת הגמרא היכן מצאנו שכן היא דעת רבי, דְּתַנְיָא בברייתא, אשה שמָלָה את בנה הרִאשׁוֹן, וּמֵת מחמת המילה, ואחר כך מלה את בנה השֵׁנִי, וּמֵת גם הוא מחמת מילה, את בנה השְׁלִישִׁי לֹא תָּמוּל, מחשש סכנה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, גם את השְׁלִישִׁי תָּמוּל, אך אם מת גם השלישי מחמת מילה, את הרְבִיעִי לֹא תָּמוּל.
מברר הרי"ף את ההלכה בנידונים אלו של חזקה: וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא, שלגבי נִשּׂוּאִין עם אשה שלא ילדה, וּמַלְקִיּוֹת [להלן יבואר דין זה], הלכה כְּרַבִּי, שבשתי פעמים יש חזקה. ולגבי וְסָתוֹת – זמנים קבועים של ראיית דם נדה, וְשׁוֹר הַמּוּעָד שנגח כמה פעמים, הלכה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שרק אחרי שלש פעמים יש חזקה. ומבאר הרי"ף את הדברים: נִשּׂוּאִין, היינו כְּדַאֲמָרָן, שאם נישאה אשה לשני אנשים, ולא ילדה, אסור לאדם שלישי לישא אותה, אם עדיין לא קיים מצות פריה ורביה. מַלְקִיּוֹת, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה, מִי שֶׁלָּקָה על שעבר במזיד עבירה שחייבים עליה מלקות מהתורה, וזו עבירה שיש בה עונש כרת, וְשָׁנָה – וחזר ועבר עבירה זו פעם נוספת, ולקה, אם עבר על עבירה זו בפעם השלישית, בֵּית דִּין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לְכִפָּה – בית סוהר הבנוי כמקום צר, ונותנים לו לאכול לחם צר עד שבני מעיו מתקטנים, וּמַאֲכִילִים אוֹתוֹ שְׂעוֹרִים עַד שֶׁמתוך כך כְּרֵסוֹ נִבְקַעַת. וְסָתוֹת, דִּתְנַן – כפי ששנינו במשנה, אֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת לראיית דם, שבקביעה זו חוששת היא רק לאותו יום ולא לימים אחרים, עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנָּה שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים. וְאֵינָהּ מִטַּהֶרֶת מִן הַוֶּסֶת, שלא לחשוש לאותו היום, עַד שֶׁתֵּעָקֵר מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים – שיעבור עליה זמן הוסת ללא ראייה שלש פעמים. שׁוֹר הַמּוּעָד, דִּתְנַן – שכך שנינו במשנה, אֵי זֶה הוּא שׁוֹר מוּעָד, כָּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים. מוסיף הרי"ף, וּמִסְתַּבְּרָא – ומסתבר לומר דְמִילָה דינה כְּנִשּׂוּאִין, דְּבִתְרֵי זִימְנֵי הָוְיָא חֲזָקָה – שלאחר שני אחים שמתו מחמת מילה אין מלים את השלישי, דְּסָפֵק נְפָשׁוֹת הוּא, וְסָפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.
הגמרא מביאה דין נוסף השייך לחזקה: אָמַר רָבָא, לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה, לֹא מִמִּשְׁפַּחַת נִכְפִּין – משפחה שיש בה חולים במחלת הנפילה, וְלֹא מִמִּשְׁפַּחַת מְצֹרָעִים. וְהוּא – ובתנאי דְאִיתְחַזַּק בִּתְלָתָא זִימְנֵי – שהוחזקה משפחה זו בשלש פעמים של מחלה זו, אֲבָל בִּתְרֵי זִימְנֵי – אבל אם אירע כן רק פעמיים, אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא – אין זו אלא דרך מקרה.
הגמרא חוזרת לדון בענין אשה שלא ילדה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אשה שנִשֵּׂאת לָרִאשׁוֹן, וְלֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים ממנה, ואחרי שהתגרשה או התאלמנה נישאת לַשֵּׁנִי, וְלֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים ממנה, לְאדם שְׁלִישִׁי לֹא תִּנָּשֵׂא, אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים. וְאִם נִשֵּׂאת לְמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתוּבָּה.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, נִשֵּׂאת לִשְׁלִישִׁי, וכגון שכבר היו לו ילדים מאשה אחרת, וְלֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים ממנה, מַהוּ דְּלִיתְבְּעוּהָ הָנָךְ קַמָּאֵי – האם יכולים שני בעליה הראשונים לתובעה שתחזיר להם את דמי כתובתה, כיון שהתברר שאינה ראויה ללדת, ואף שבשעת הגירושין התחייבו בכתובתה, כיון שלא היה ברור שאינה יכולה ללדת, הרי לאחר שנישאת לשלישי והוכח שאינה ראויה ללדת, האם יכולים הם לתובעה דמי כתובתה. פושטת הגמרא את הספק, שאין הם יכולים לתובעה, כיון דמַצִּית אָמְרָה לְהוּ – יכולה היא לומר להם, הַשְׁתָּא הוּא דְּכָחֲשִׁי – רק עתה, בנישואי לשלישי, כחש כוחי ואיני יכולה ללדת, אבל בזמן שהייתי נשואה לכם הייתי ראויה ללדת, ולא היתה המניעה מצידי.
דין נוסף: וְאִם נִשֵּׂאת לִרְבִיעִי, לְבָתַר דְּאַפְּקָהּ – אחרי שגירשה השְׁלִישִׁי בְּלֹא כְּתוּבָּה, כיון שבאותה שעה החזקנו אותה כמי שאינה ראויה ללדת, שיוצאת בלא כתובה, וְהָיוּ לָהּ בָּנִים עִם רְבִיעִי, והיא תובעת עתה דמי כתובתה מהשלישי, בטענה שהוכח שהיא ראויה ללדת וממילא מגיע לה דמי כתובה, אין טענתה טענה, ולֹא מַפְּקָא מִשְּׁלִישִׁי כְּלוּם – אינה יכולה להוציא מיד השלישי כלום, כיון דְּאָמַר לָהּ, הַשְׁתָּא הוּא דִּבְרִיאַת – רק כעת, כשנישאת לרביעי, הבראת בגופך ונעשית ראויה ללדת, אך כשהיית נשואה לי לא היית ראויה ללדת.
