ספר נשים: הלכות אישות, פרק ט
ל) שנים – שני עדים אומרין 'ראינוה שנתקדשה ביום פלוני', ושנים אומרין 'לא ראינוה שנתקדשה', אף על פי שכולם שוכנים בחצר אחת, והם אומרים שלא ראו שהתקדשה, הרי זו מקודשת, שאין (טענת) 'לא ראינוה' ראיה שלא נתקדשה, שדרך העם לקדש בצנעה:
לא) אמר עד אחד שמקודשת היא, והיא אומרת לא נתקדשתי, הרי זו מותרת. אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת, לא תנשא לאחר (ואף שלכאורה מקרה זה עדיף יותר, שהרי עד אחד מעיד כדבריה, יש לחשוש שאדרבה, כיון שעד אחד אומר שאינה מקודשת הרי היא מעיזה לומר כן, אף שיתכן שבאמת התקדשה), ואם נישאת לא תצא, שהרי היא אומרת לא נתקדשתי. אמרה מקודשת אני, ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה לאחר, אם נתנה אמתלא לדבריה, ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחלה שאני מקודשת, וראינו בדבריה ממש, הרי זו מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא, או שנתנה ואין בה ממש, הרי זו אסורה, וקידושי שני קידושי ספק, לפיכך נותן לה גט, ותהיה אסורה עליו ועל הכל עד שיבוא ארוסה. וכן האשה שבאת ואמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני, אם נתנה אמתלא לדבריה הראשונים, ויש בדבריה ממש, הרי זו נאמנת:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
