ספר נשים: הלכות אישות, פרק י
ט) אין פוחתין לכתובת בתולה ממאתים זוז, ולבעולה ממאה זוז, וכל הפוחת מסכום זה, בעילתו בעילת זנות, אחד הכותב את הכתובה בשטר, ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה מאה או מאתים, הרי זה מותר. וכן אם נתן לה מטלטלין שיהיו שמורים בידה כנגד סכום כתובתה, הרי זה מותר לבעול, עד שיהיה לו פנאי לכתוב:
י) הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה, או שכתב ואבד שטר הכתובה, או שמחלה כתובתה לבעלה, או שמכרה לו כתובתה, חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה, לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה, כלומר, שהקונה משלם סכום מסוים על כך שאם ימות בעלה או יגרשנה יקבל את סכום כתובתה, אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת, שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, והרי באופן זה אם הוציא זה את אשתו הרי הוא משלם כתובתה ללוקח כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
