מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 55

משנה

כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אדם שאמר 'שביתתי במקומי' זכה לו מקומו, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח. משנתנו מבארת אימתי נאמר דין זה: זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו – דין זה, שיכול אדם לערב במקום בו הוא נמצא, אפילו בלא להניח שם דבר מאכל, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי – דין זה הוא דוקא באדם עני, כלומר, באדם המהלך בדרך ואין לו עתה פת, והרי הוא כעני, אבל ב'עשיר', והיינו אדם שיצא מביתו כדי לערב, והיה יכול להביא עמו פת ולא הביא, אינו קונה שביתה במקומו, כיון שסובר רבי מאיר שעיקר עירוב הוא בפת, ולא ברגליו [כיון שאין ניכר בהליכה זו שכוונתו לקנות שם שביתה], ורק במהלך בדרך הקילו שיקנה שביתה ברגליו, ולא באדם שהיה יכול להביא פת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר יכולים לערב ברגליהם, כיון שסובר רבי יהודה שעיקר עירוב הוא על ידי הליכה ברגל, שניכר שטורח והולך לאותו מקום כדי לקנות שם שביתה, וְלֹא אָמְרוּ חכמים שמְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא כְּדֵי לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁיכול לשלוח שליח עבורו שיניח לו את הפת במקום שהוא רוצה לשבות בו, ולֹא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו, אך עיקר עירוב הוא ברגל, ומועיל אף לעשיר.

גמרא

הגמרא מבארת באיזה אופן נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במשנתנו: אָמַר רַב נַחְמָן, מַחְלוֹקֶת זו של רבי מאיר ורבי יהודה, היא בקונה שביתה בִּמְקוֹמוֹ – במקום שהוא עומד בו, דְרַבִּי מֵאִיר סָבַר, עָנִי, אִין – אכן, קונה שם שביתה, אבל עָשִׁיר, לֹא. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר קונים שביתה במקומם. אַבָל בקונה שביתה 'בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי', שאינו נמצא בו, כגון תחת אילן פלוני וכדומה, כאופן הראשון שבמשנה לעיל, עָנִי, אִין – יכול לקנות כך שביתה, אבל עָשִׁיר, לֹא, ודין זה הוא לְדִבְרֵי הַכֹּל.

אַלְמָא – ומוכח מביאורו של רב נחמן, דקָסָבַר רַבִּי מֵאִיר שעִיקַר עֵירוּב בְּפַת, ומה ששנינו במשנה 'וְלֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר', רַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לָה – זו היא דעת רבי יהודה, ואין רבי מאיר סובר כן, אלא לדבריו הקולא היא מה שהתירו לעני לערב ברגליו.

מסייעת הגמרא לדברי רב נחמן: תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְרַב נַחְמָן, וכך שנינו, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר מְעָרְבִין בְּפַת, וְלֹא יֵצֵא עָשִׁיר חוּץ לַתְּחוּם וְיֹאמַר שְׁבִיתָתִי [בִּמְקוֹמִי], שֶׁלֹא אָמְרוּ שמותר לְעָרֵב בָּרֶגֶל אֶלָּא לְבָא בַּדֶּרֶך וְחָשְׁכָה לוֹ, דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר מְעָרְבִין בָּרֶגֶל, וְיוֹצֵא [-רשאי לצאת] עָשִׁיר חוּץ לַתְּחוּם, וְיֹאמַר תְּהֵא שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי, וְזֶהוּ עִיקָרוֹ שֶׁל עֵירוּב, וְאף על פי שזהו עיקר העירוב, הִתִּירוּ חַכָמִים לְבַעַל הַבַּיִת לִשְׁלוֹחַ עֵירוּבוֹ בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בְּיַד עַבְדוֹ אוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ, כדי לְהָקֵל עָלָיו, שלא יצטרך להלך בעצמו למקום שביתתו. וְהִלְכְתָא כְּרַב נַחְמָן, מִדְתָנֵי לֵיהּ רַבִּי חָמָא לְחִיָּיא בַּר רַב קָמֵיהּ דְרַב – מכך שלימד רבי חמא ברייתא זו את חייא בר רב, בפני רב, ברייתא זו שהביאה הגמרא הפותחת בלשון 'אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר', ואָמַר לֵיהּ רַב – אמר רב לרבי חמא, כששמע שהוא מלמד את בנו ברייתא זו, אַתְנְיֵהּ נַמֵּי – תלמד את חייא בני גם שהִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה באופן שאמר 'שביתתי במקומי', שאף עשיר יכול לומר כן, והיינו כביאורו של רב נחמן בדברי רבי יהודה [אבל לדעת רב חסדא בגמרא לא נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר כלל באומר 'שביתתי במקומי'], וכיון שכך מוכח שדעת רב כרב נחמן בזה.