מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 70

הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין הקודם, לגבי דינו של שיכור: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, שִׁכּוֹר, מִקָּחוֹ מִקָּח – אם קנה חפץ כל שהוא, חל קניינו, וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר – ואם מכר חפץ מנכסיו, חלה מכירתו, עָבַר בשכרותו עֲבֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתָה, מְמִיתִין אוֹתוֹ. עבר עבירה שיש בה עונש מַלְּקוֹת, מַלְקִין אוֹתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, הֲרֵי הוּא כְּפִקֵּחַ לְכָל דְּבָרָיו, אֶלָּא שֶׁפָּטוּר מִן הַתְּפִלָּה, כיון שאינו יכול לכוין בה כראוי. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, ששכור נידון כפקח לכל דבר, אֶלָּא שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְשיעור שִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, אֲבָל אם הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, פָּטוּר מִכּוּלָּם – אינו נענש על עבירות שעשה באותו זמן, ואין מקחו מקח ולא ממכרו ממכר.

הגמרא חוזרת לנידון של שכירת רשותו של אחד מבני החצר, כדי שיוכלו שאר בני החצר לערב. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְתַלְמִידֵי רַבִּי חֲנִינָא, אִקְלְעוּ לְהַהוּא פֻּנְדָּק – הזדמנו בערב שבת לפונדק אחד, שהתאכסנו בו שני יהודים וגוי אחד, דְּלָא הֲוָה שׂוֹכֵר – ובאותו זמן, לא היה השוכר הגוי בפונדק, וַהֲוָה מַשְׂכִּיר – והיה שם הגוי בעל הפונדק שהשכיר לו את דירתו, ואף שאם אין הגוי בביתו כל השבת אינו פוסל את העירוב [וכדעת רבי יהודה להלן בפרק שמיני (תוספות)], חששו הם שמא יבא הגוי השוכר באמצע השבת ויפסל עירוב החצר שלהם. אָמְרוּ – הסתפקו, מַהוּ לְמֵיגַר מִינֵיהּ – האם יש תועלת בכך שישכרו מקום מבעל הפונדק, במקום מהשוכר. ומבארת הגמרא את צדדי הספק, כָּל הֵיכָא דְּלֹא מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ – באופן שאין המשכיר יכול לסלק את השוכר מדירתו באמצע זמן השכירות, לֹא תִּיבָּעֵי לְךָ דְּלֹא אַגְרִינָן מִינֵיהּ – אין מקום לספק זה, ובודאי אין תועלת בשכירת מקום מהמשכיר, שהרי אין לו כל חלק וזכות בדירה המושכרת. כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – והאופן שיש להסתפק בו הוא הֵיכָא דְּמָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ – כשיכול המשכיר לסלק את השוכר מדירתו, מַאי – מה הדין באופן זה, כֵּיוָן דְּמָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ – האם מחמת שהמשכיר יכול לסלק את השוכר נחשב גם הוא כבעלים על דירה זו, ואַגְרִינָן מִינֵיהּ – ניתן לשכור ממנו מקום בדירה, ולהכשיר את העירוב. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, הַשְּׁתָּא מִיהָא לֹא סַלְקֵיהּ – הרי עתה בינתיים לא סילקו, ואינו נחשב כבעלים על הדירה, ואין תועלת בשכירתה ממנו. ובאותו מעשה שאירע היה המשכיר יכול לסלק את השוכר (ר"ח). אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כיון שזהו ספק בתקנה דרבנן יש להקל בה, ולכן נִשְׂכּוֹר עתה את הדירה מהמשכיר הגוי, וננהג היתר בטלטול בחצר, וְלִכְשֶׁנֵּלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם, נִשְׁאַל לָהֶם כיצד הדין. אֲתוּ שַׁיְילוּהַּ לְרַבִּי אָפֵס – כשהגיעו לשם באו ושאלו את רבי אפס, שהיה ראש הישיבה (תוספות), האם נהגו כדין. אָמַר לָהֶם, יָפֶה עֲשִׂיתָם שֶׁשְּׁכַרְתֶּם, כיון שבאופן כזה נחשב המשכיר כבעלים, ויכול הוא להשכיר לכם את הדירה לצורך העירוב.

מביאה הגמרא מעשה נוסף: רַבִּי חָמָא בַּר יוֹסֵף, וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, וְרַבִּי אַסִי, אִיקְּלַעוּ לְהַהוּא פֻּנְדָּק – הזדמנו לפונדק אחד לשבת, ואף שהיה הפונדק שייך לגוי עשו בו עירוב חצרות, כיון שבעל הפונדק לא היה בביתו באותו זמן. אָתָא נָכְרִי מָרֵיהּ דְּהַהוּא פֻּנְדָּק בְּשַׁבְּתָא – באמצע השבת הגיע למקום הגוי, בעל הפונדק וממילא בטל העירוב, אָמְרֵי – הסתפקו אותם אמוראים האם ניתן עתה לשכור מקום מהגוי, ואמרו, הֵיכִי נַעֲבִיד – האם ניתן להתיר את ההוצאה לחצר, וצדדי הספק הם, האם שׂוֹכֵר כִּמְעָרֵב דָּמֵי – דין זה שמועילה שכירות מקום של הגוי שוה לדין עירוב עצמו, ואם כן יש לדמותם אף לענין זה, מַה [-כשם ש]מְעָרֵב רק מִבְּעוֹד יוֹם, אַף שׂוֹכֵר רק מִבְּעוֹד יוֹם, ולאחר שנכנסה השבת אין תועלת בשכירת המקום מהגוי. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, שׂוֹכֵר כִּמְבַטֵּל רְשׁוּת דָּמֵי – הגוי המשכיר את חלקו בחצר נחשב כדין אדם המבטל ומפקיר את רשותו לשאר בני החצר, ואם כן, מַה מְבַטֵּל רְשׁוּת מועיל אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, אַף שׂוֹכֵר אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, כיון שאין זה דומה למקח וממכר ממש, שהרי אין עושים זאת אלא כדי להתיר את הטלטול (תוספות).

אָמַר לְהוּ רַב חָמָא בַּר יוֹסֵף, נִשְׂכּוֹר רשות מהגוי, רַבִּי אַסִי אָמַר, לֹא נִשְׂכּוֹר, אָמַר לְהוּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, נִסְמֹך עַל דִּבְרֵי זָקֵן, והוא רבי חייא בר יוסף, וְנִשְׂכּוֹר. שָׂכְרוּ, ולאחר זמן אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – באו לפני רבי יוחנן ושאלוהו שאלה זו. אָמַר לָהֶם, יָפֶה עֲשִׂיתֶם שֶׁשְּׁכַרְתֶּם, כיון שדין שכירות שוה לדין ביטול רשות, שניתן לעשות כן אף בשבת עצמה.

מקשה הגמרא, וְהָאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן – והרי רבי יוחנן עצמו אמר במקום אחר ששׂוֹכֵר כִּמְעָרֵב דָּמֵי, והיאך הכריע כאן שדינו כמבטל רשות. מתרצת הגמרא, כִּי קָאֲמַר [-מה שאמר] רַבִּי יוֹחָנָן שׂוֹכֵר כִּמְעָרֵב דָּמֵי, היינו לְקוּלָּא [וכפי שיבואר להלן], אבל לְחוּמְרָא לֹא – אינו נחשב כמערב, אלא כמבטל רשות, ולכן הורה להם שניתן לעשות כן אף בתוך השבת.

מוסיפה הגמרא ומבארת, לאיזה ענין אמר רבי יוחנן ששוכר כמערב לְקוּלָּא, ומביאה כמה קולות בענין זה, מַה מְעָרֵב יכול להשתתף בעירוב אף בְּשיעור פָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, אַף שׂוֹכֵר מועילה שכירותו בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. וּמַה מְעָרֵב, אֲפִילּוּ שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ – פועל הדר בביתו ומשתתף בעירוב, מועיל להכשיר את העירוב, ואין צורך שדווקא בעל הבית עצמו ישתתף בעירוב, אַף שׂוֹכֵר, אֲפִילּוּ שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ של בעל הבית הדר בביתו ומשכיר את רשותו, הדבר מועיל להכשיר את העירוב. וּמַה מְעָרֵב, חֲמִשָׁה בני אדם שֶׁשְּׁרוּיִין בְּחָצֵר אַחַת, ורוצים להניח עירוב שיתיר להם את הטלטול אף לחצר הסמוכה, אין צורך שכל אחד יתן פת לצורך עירוב זה, אלא אֶחָד מְעָרֵב לְכוּלָּן – אדם אחד מבני החצר נותן פת משלו עבור כל בני החצר שלו, ומניחה בחצר השניה, וכולם מותרים בטלטול, אַף שׂוֹכֵר, חֲמִשָׁה יהודים שֶׁשְּׁרוּיִין בְּחָצֵר אַחַת עם הגוי, אֶחָד מהחמשה שׂוֹכֵר רשות מהגוי לְצורך כּוּלָּן. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.