מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 69
אָמַר רַב בְּרוֹנָא, כָּל הַלָּן בְּקִילְעָא – אדם הישן בחדר שֶׁאִישׁ וְאִשְׁתּו שְׁרוּיִין בָּהּ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (מיכה ב, ט) (ואת) 'נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנוּגֶיהָ', לפי שהאיש ואשתו מתביישים מאותו אדם. אָמַר רַב יוֹסֵף, וַאֲפִילּוּ בחדר עם איש שאִשְׁתּוֹ נִדָּה אסור לאדם אחר ללון, כיון שמתביישים לדבר ביניהם דברי צניעות שבין איש לאשתו.
הגמרא חוזרת לדון בדין מבוי שיש בו גוי: הַהוּא מְבוֹאָה – מעשה במבוי שהיו דרים בו יהודים, דְּהֲוָה דָּיַיר בֵּיהּ – שהיה דר בו גם גוי ששמו הָמָן בַּר רִסְתָּק. אָמְרוּ לֵיהּ – ביקשו היהודים שדרו שם מאותו גוי אוֹגַר לָן רְשׁוּתָךָ – השכר לנו את רשותך שבמבוי. לֹא אֲגַר לְהוּ – לא הסכים אותו גוי להשכיר להם. חזרו ואמרו לו, בַּטִּיל לָן רְשׁוּתָךָ – בטל את רשותך, כדי שנוכל להוציא ולהכניס למבוי. לֹא בַּטִּיל לְהוּ – לא הסכים אותו גוי אף לבטל להם את רשותו [אמנם אין ביטול רשות מועיל בגוי כלל, אלא שרצו לנסותו לראות אם יתרצה לכך]. אָמַר לְהוּ רָבָא – אמר להם רבא עצה, לֵיזִיל חַד מִנַּיְיכוּ – ילך אחד מכם, מבני המבוי, ויתחבר עם אותו גוי עד שיהיה אוהבו, וְלִישְׁאִיל מִינֵיהּ דּוּכְתָּא וְלֵיתִיב בֵּיהּ מִידִי – וישאל מקום מאותו גוי כדי להניח שם כליו, ובאופן זה לא יחשוד הגוי שרוצים לעשות לו כשפים, דְּעל ידי זה הָוֵי – ייחשב היהודי כִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ – כפועל הנשכר לגוי ודר בביתו, שבאופן זה אין צורך שהגוי ישכיר להם רשות, אלא היהודי הדר בבית הגוי משתתף בעירוב והרי זה כאילו כל רשותו של הגוי מעורבת עמהם, דְּהרי כך אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֲפִילּוּ אם היה היהודי שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ של הגוי, נוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ כדי לערב עם שאר היהודים שבחצר, וְדַיּוֹ, ואינו צריך לשכור מקום מהגוי עצמו. [פירשנו כשיטת רש"י ורבינו יהונתן, שדברי שמואל הם ביהודי שהוא שכירו ולקיטו של הגוי, שנותן היהודי עירוב ואין צורך לשכור מהגוי. אמנם הרמב"ם סובר שאם יהודי נשכר לגוי ניתן לשכור מאותו יהודי, אך לא מועילה בו נתינת עירוב. ולדבריו צריך לומר שדברי שמואל נאמרו ביהודי שנשכר ליהודי (מרכבת המשנה)].
אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף, הָיוּ חֲמִשָׁה יהודים 'שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ' – פועלים הדרים בביתו של אותו גוי, מַהוּ – מה דינם, האם צריכים כל החמשה להשתתף בעירוב, או שדי בכך שאחד מהם ישתתף. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף לאביי, אִם אָמְרוּ חכמים דין זה של 'שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ' לְהָקֵל, שיכול הוא להשתתף בעירוב במקום הגוי, וכי יֹאמְרוּ דין שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ לְהַחְמִיר, ולהחשיבם כאילו יש להם חמשה בתים בחצר ולהצריך את כולם להשתתף בעירוב, אין הדבר כן, שהרי לפי האמת אינן ממש בעלים בבית הגוי, ואין להם חלק גמור בחצר ובמבוי, אלא שכדי להקל בהלכה זו החשיבו זאת חכמים כאילו הבית שלהם, אבל לא אמרו כן להחמיר שיצטרכו לתת עירוב לכל אחד ואחד, אלא די בכך שאחד מהם ישתתף בעירוב כדי שלא יאסור הגוי על בני המבוי.
גּוּפָא – גוף המימרא כך היא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֲפִילּוּ היה היהודי שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ של הגוי, נוֹתֵן עֵירוּבוֹ – נותן חלקו בעירוב, וְדַיּוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן, כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתָּא – כמה מעולה ומשובחת היא מימרא זו.
וְעוד אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַשּׁוֹתֶה רְבִיעִית יַיִן, אַל יִתְפַּלֵּל, כיון שדעתו מבולבלת עליו מחמת היין. אָמַר רַב נַחְמָן, לָאו מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתָּא – אין מימרא זו נאה, דְּהָא אֲנָא – שהרי אני, כַּמָה דְּלָא שָׁתֵינָא רְבִיעִית חַמְרָא – כל זמן שאיני שותה רביעית יין, לֹא צָיְילָא דַעְתָּאי – אין דעתי צלולה, הרי שאדרבה, שתיית היין גורמת לצלילות הדעת, ולא לבלבול.
אָמַר לֵיהּ רָבָא לרב נחמן, מַאי טַעְמָא אָמַר מַר הָכֵי – מדוע אומר אתה לשונות אלו, מימרא זו נאה והאחרת אינה נאה, וְהָאֲמַר רַב אָחָא בַּר חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב – כיצד יש לדרוש את הפסוק שנאמר במשלי (כט, ג) 'וְרוֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן', כָּל הָאוֹמֵר 'שְׁמוּעָה זוֹ נָאָה' [ו'זונות' הוא מלשון 'זו נאה'] וראוי לחזור וללומדה וּ'שְׁמוּעָה זוֹ אֵינָהּ נָאָה', כְּאִילוּ מְאַבֵּד הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה – מאבד בכך את כבוד התורה, וסופו לשכוח תלמודו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, הַדְרִי בִּי – אני חוזר בי מדברי, ולא אוסיף לומר כן.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, שָׁתוּי – אדם ששתה יין ודעתו מבולבלת עליו, לכתחילה אַל יִתְפַּלֵּל, וְאִם הִתְפַּלֵּל, תְּפִלָּתוֹ תְפִלָּה. שִׁכּוֹר, אַל יִתְפַּלֵּל, וְאפילו בדיעבד אִם הִתְפַּלֵּל, תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. מבררת הגמרא את החילוק ביניהם: הֵיכִי דָּמֵי – מהו שיעורו של 'שָׁתוּי', וְהֵיכִי דָּמֵי 'שִׁכּוֹר'. מבארת הגמרא, שָׁתוּי, הוא כָּל ששתה בשיעור כזה שֶׁעדיין יָּכוֹל הוא לְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, ולכן אם התפלל, תפילתו תפילה. 'שִׁכּוֹר' הוא כָּל ששתה כל כך הרבה שֶׁכבר אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, ולכן אם התפלל, תפילתו תועבה.
אָמַר רָמִי בַּר חָמָא, דֶּרֶךְ מִיל – הליכה למרחק מיל [אלפיים אמה], וְכן שֵׁינָה אפילו בשיעור כָּל שֶׁהוּא, מְפִיגִין – מחלישים אֶת השפעת הַיַּיִן ששתה האדם.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ, לֹא שָׁנוּ כלל זה, שהליכה בדרך ושינה מפיגים את היין, אֶלָּא באופן שֶׁשָּׁתָה רק רְבִיעִית יין, אֲבָל אם שָׁתָה יָתֵר מִכְּדֵי רְבִיעִית, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁדֶּרֶךְ טוֹרַדְתּוֹ – מבלבלת את דעתו, וְשֵׁינָה מְשַׁכַּרְתּוֹ יותר.
הגמרא דנה עתה בענין אדם ההולך בדרך ורואה מאכלים מונחים על הקרקע: אֵין מַעֲבִירִין עַל הָאוֹכְלִין – אסור לעבור ליד מאכלים המונחים בקרקע ולהניחם שם, אלא יש לסלקם לצידי הדרך, או ליטול אותם מהקרקע. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, לֹא שָׁנוּ הלכה זו, אֶלָּא בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּצוֹת בִּכְשָׁפִים, אֲבָל בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים, שֶׁבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּצוֹת בִּכְשָׁפִים, ויש לחשוש שהונח המאכל בדרך לשם כישוף, ויש סכנה ליטלו משם, מַעֲבִירִין – מותר לעבור על פני המאכל ולא ליטלו.
תָּאנָא – שנינו בברייתא, שְׁלֵימִין – הרואה לחמים שלמים מונחים בדרך, מַעֲבִירִין עליהם, כיון שדרך להניחם לשם כישוף. פְּתִיתִין – הרואה חתיכות של לחמים בדרך, אֵין מַעֲבִירִין – אסור לעבור על פניהם אלא יש לסלקם לצדדים או להגביהם, כיון שאין דרך להניחם לשם כישוף. מקשה הגמרא, וְהַאי דִּכְתִיב – והרי נאמר בנבואת יחזקאל (יג יט) לגבי בנות ישראל שהיו משתמשות בכשפים 'וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם', ומשמע שהיו עושות את הכשפים גם פתיתי לחם, הרי שגם בזה דרך לעשות כשפים. מתרצת הגמרא, הַהוּא – פסוק זה אינו מדבר על דרך עשיית הכשפים, אלא על הדברים דַּהֲווֹ שְׁקַלוּ בְּאַגְרַיְיהוּ – שהיו נוטלות בשכר כישופיהן, והיו נוטלות חופן שעורים ופתיתי לחם.
(ספר יוחסין)
