מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 73

מעשה נוסף: הַהוּא יְנוּקָא דְּאִשְׁתְּפוּךְ חֲמִימֵיהּ – מעשה בתינוק שנשפכו המים החמים שנועדו לרחיצתו אחרי המילה בשבת, והיו מים חמים באחד הבתים בחצרו של רבא, והיתה חצר זו פתוחה לחצרו של התינוק, אך לא עירבו שתי החצרות זו עם זו. רצה רבא לבטל את רשותו לבני החצר השניה, ובאופן זה מותר הטלטול בשתי החצרות, אך לאותו אדם עצמו שביטל את רשותו אסור להוציא מביתו לחצר [ובהמשך הפרק יבואר דין זה וטעמו], ולכן אָמַר רָבָא, לִיפְנוּ לִי מָאנֵי מִבֵּי גַּבְרֵי לְבֵי נָשֵׁי – יפנו את חפציי מהחדרים החיצונים [המכונים 'בית האנשים' ששם היו הגברים נמצאים בדרך כלל] אל החדרים הפנימיים [המכונים 'בית הנשים', כיון ששם היו הנשים נמצאות בדרך כלל, דרך צניעות], דְּאֵיזִיל וְאִיתֵּיב הָתָם – כדי שאוכל ללכת ולשהות שם עד סוף השבת [והוצרך לעבור לשם עם חפציו כיון שהיה רבא ירא שאם ישהה בחדרים החיצוניים יטעה וישכח ויבוא להוציא חפציו לחצר], וַאֲיבַטֵּיל לֵיהּ רְשׁוּתָא בְּהַאי חָצֵר דִידִי – ואבטל את רשותי שבחצר לבני החצר האחרת, ויותרו בטלטול, ויוכלו להעביר את המים מחצרי לחצרו של התינוק.

אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא, כיצד אתה סבור שעל ידי ביטול רשותך יותר הטלטול, וְהָאֲמַר שְׁמוּאֵל, אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מועיל להתיר את הטלטול מֵחָצֵר לְחָצֵר, אף שהן פתוחות זו לזו, וכפי ששנינו לעיל. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, אֲנָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לִי – אני סובר כרבי יוחנן בנידון זה, דְּאָמַר, יֵשׁ בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר.

חזר רבינא והקשה לרבא, אִי כִּשְׁמוּאֵל לָא סְבִירָא לֵיהּ לְמַר – אם אינך סובר כשמואל, נִינַח מַר אַדּוּכְתֵּיהּ – הרי יכול אתה להשאר במקומך, בחדרים החיצוניים, וְלִיבַטֵּיל מַר מִדּוּכְתֵּיהּ לְדִידְהוּ – ותבטל את רשותך לבני החצר האחרת, ויוציאו את המים מחצרך לחצרו של התינוק, וּלאחר מכן, שכבר לא יצטרכו להעביר דברים מחצר לחצר, לִיהְדְּרוּ אִינְהוּ וְלִיבַטְּלוּ לֵיהּ לְמַר – יחזרו בני החצר השניה ויבטלו אליך את החלק שיש להם בחצרך, ובכך תחזור חצרך לרשותך, ותהא רשאי לטלטל מהבית לחצר ובתוך החצר, כפי שהיה קודם הביטול, דְּהָאֲמַר – שהרי כך אמר רַב, מְבַטְּלִין רשות בשבת, וְחוֹזְרִין המקבלים וּמְבַטְּלִין את הרשות שקיבלו ומחזירים אותה בכך לאותו שביטלה אליהם, ואף כאן היה ניתן לעשות כן.

השיב לו רבא, בְּהַהִיא – במחלוקת זו, כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לִי – אני סובר כשמואל, דְּאָמַר, אֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין. וביאר לו רבא את טעמו של שמואל בנידון זה, וְהַיְינוּ טַעְמָא – וזהו הטעם שֶׁאֵין חוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין, כִּי הֵיכָא דְּלָא לֶיהֱווֹ מִילֵּי דְּרַבָּנָן כִּי חוּכָא וּטְלוּלָא – כדי שלא יהיו תקנות חכמים כדברי שחוק וליצנות, שבכל שעה משתנה מצב החצר לענין הטלטול בה, ובני החצר מבטלים רשותם זה לזה כפי רצונם באותה שעה.

מברר הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וְאַף עַל גַב דְּאָמַר רָבָא אֲנָא כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לִי – ואף שרבא סובר כשמואל בענין זה, דְּאָמַר אֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין, קָיְימָא לָן – מקובל בידינו שההלכה היא כְּדברי רַב, דְּהָא רַב אַשִׁי דְּהוּא בָּתְרָא – שהרי רב אשי, שהוא מאוחר יותר מרבא, אַסְּקֵהּ לְהָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּבִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנָן קָמִיפַּלְגִי – העלה שמחלוקת זו של רב ושמואל תלויה במחלוקת רבי אליעזר וחכמים לעיל בפרק שני [לגבי המבטל רשות חצירו, האם ביטל גם את רשות ביתו], דְּרַב סובר כְּרַבָּנָן, וּשְׁמוּאֵל סובר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכיון שהלכה כחכמים, שָׁמְעִינַן מִנַהּ – יש ללמוד מכך דְּהִלְכְתָא כְּרַב במחלוקת זו, דְּאָמַר, מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין, וְכֵן הֲלָכָה.