מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 82

שנינו במשנה, 'חמש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי' וכו'. אָמַר רַב יְהוּדָה, רַב, לָא תָנֵי – אל תישנה במשנתנו את המילים 'פְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ', אלא רק 'פתוחות למבוי', ומדובר שכל חצר עירבה לעצמה, ולא זו עם זו, ומה ששנינו במשנה 'מותרין בחצרות', היינו שכל בעלי בתים שבכל חצר, מותרים באותה חצר שלהם, אך לא בחצרות אחרות. מבארת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעמו של רב בגירסא זו, כיון דְּסָבַר רַב, אֵין הַמָּבוֹי נִתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה המוצבים בפתחו, אֶלָּא עַד שֶׁיִּהְיוּ בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת לְתוֹכוֹ – שייפתחו לתוך המבוי לפחות שתי חצרות, ובכל חצר יהיו לפחות שני בתים, וְכֵיוָן שֶׁלפי הגירסא שלפנינו כל החצרות פְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ, הרי נַעֲשׂוּ כולם כְּחָצֵר אַחַת, ונמצא שיש רק חצר אחת במבוי זה, ומבוי שנפתחת אליו רק חצר אחת אינו ניתר בלחי וקורה, ואין מועיל בו שיתוף מבואות. ומחמת כן הוצרך רב לשנות את הגירסא במשנתנו, ולא לגרוס שהיו החצרות פתוחות זו לזו.

הגמרא מביאה את עיקר המימרא של רב, ואת החולקים עליה: גּוּפָא – גוף הדברים שבנידון זה כך הם, אָמַר רַב, אֵין הַמָּבוֹי נִתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה, אֶלָּא עַד שֶׁיִּהְיוּ בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת – לפחות שתי חצרות, ובכל אחת לפחות שני בתים פְּתוּחוֹת לְתוֹכוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֲפִלּוּ בַּיִת אֶחָד, וְחָצֵר אַחַת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲפִלּוּ היתה חֻרְבָּה אחת בלבד פתוחה למבוי, ניתר הוא בלחי וקורה.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה כְּרַב, שיש צורך שיהיו פתוחות למבוי לפחות שתי חצרות, ובכל אחת לפחות שני בתים. והטעמים לכך שפוסקים כרב, חֲדָא – טעם אחד, דְּהָא שְׁמוּאֵל הָדַר בֵּיהּ לְגַבֵּי דְּרַב – שהרי שמואל עצמו חזר בו והודה לדברי רב, במעשה המובא בגמרא, בְּעִנְיַן הַהוּא מְבוֹאָה דַּהֲוָה דָּיַיר בֵּיהּ – לגבי אותו מבוי שהיה דר בו אָבִין בַּר אִיהִי, וַהֲוָה לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן חַד לְגַבֵּי תְּרֵי – ונמצא שרבי יוחנן האומר 'אפילו חורבה', יחיד הוא כנגד שנים, שהם רב ושמואל, הסוברים שיש צורך בשתי חצרות ושני בתים בכל חצר. וּמַתְנִיתִין נָמִי מְסַיְּעָא לֵיהּ – ואף לשון המשנה מסייעת לשיטת רב, שאמרה המשנה 'שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת כְּחָצֵר לַבָּתִּים', הרי נקטה המשנה את שני הדברים בלשון רבים, 'חצרות' ו'בתים', ומוכח שיש צורך בשתי חצרות, ובכל חצר בשני בתים. וְעוֹד טעם לכך שיש לפסוק כרב, הָא [-שהרי] אָמַר רַב נַחְמָן בְּפֶּרֶק קַמָּא, אֵין הַמָּבוֹי נִתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה, עַד שֶׁיְּהֵא אָרְכּוֹ יָתֵר עַל רָחְבּוֹ, וְעַד שֶׁיְּהוּ בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת לְתוֹכוֹ, הרי שנקט רב נחמן להלכה כדברי רב.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מָבוֹי, שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד נָכְרִי וְצִדּוֹ אֶחָד יִשְׂרָאֵל – שגרים בו שני בני אדם, אחד גוי ואחד ישראל, וישראל זה אינו צריך לערב כדי להוציא מביתו למבוי, שהרי הוא יחיד בו, כמבואר במשנה שבראש הפרק [אלא שלדעת תנא קמא שם צריך הוא לשכור רשות מהגוי], ובית הישראל צמוד לבית של ישראל אחר, שאין פתחו פתוח למבוי, אלא לרשות הרבים, ואותו ישראל [שגר בבית שאינו פתוח למבוי] רוצה לערב עם היהודי שיש לו פתח למבוי, כדי שיוכל להוציא את כליו דרך בית חבירו הישראלי אל המבוי, הדין הוא שאֵין מְעָרְבִין אוֹתוֹ – את אותו בית ישראל שבמבוי יחד עם בית הישראל הצמוד אליו דֶּרֶךְ החַלּוֹנוֹת שביניהם, לְהַתִּירוֹ דֶּרֶךְ פְּתָחִים – להתיר את ההוצאה של כלי הישראלי שאין ביתו פתוח למבוי אל המבוי דרך הפתח של חבירו הישראלי, מִשּׁוּם דְּאָסוּר לַעֲשׂוֹת רְשׁוּת יָחִיד בְּמָקוֹם נָכְרִי – אסור לעשות עירוב לישראל יחיד הדר במבוי עם הגוי, כיון שחששו חכמים שעל ידי זה יסמוך על הישראל האחר היוצא ונכנס לביתו כדי להעביר חפצים למבוי, וישאר לדור ליד הגוי וילמד ממעשיו הרעים, ואילו עתה, שאין חבירו יכול לערב עמו, וממילא לא יעבור חבירו דרך ביתו, אף הוא יחשוש להשאר עם הגוי ויעזוב את מקומו שבמבוי זה, וידור עם ישראלים. [הראשונים הקשו, הרי שיתוף המבואות מועיל רק כדי להוציא מהבתים למבוי, אבל הטלטול במבוי עצמו וגם ההוצאה אליו ניתרת רק על ידי העמדת לחי או קורה, ואין לחי וקורה מועילים אלא במבוי שפתוחות אליו לפחות שתי חצרות, וכיון שכאן יש רק חצר של ישראל וחצר של גוי, וחצרו של גוי אינה נחשבת 'חצר' לענין זה, כיצד ניתן להתיר את המבוי. ותירצו תוספות (ד"ה מבוי) שניתן לעשות צורת הפתח בכניסה למבוי, ולהתירו בכך. וראה בדבריהם תירוצים נוספים].