מסכת כלים, פרק כ, משנה ג 2

המשך משנה ג: הַדְּיוּסְטָר, חִבּוּר לַטֻּמְאָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה. קְבָעוֹ בִכְלוֹנָס, טָמֵא, וְאֵינוֹ חִבּוּר לָהּ. עָשָׂה לוֹ דְיוּסְטָר, אֵין טָמֵא אֶלָּא צָרְכּוֹ. כִּסֵּא שֶׁקְּבָעוֹ בִכְלוֹנָס, טָמֵא, וְאֵינוֹ חִבּוּר לוֹ. עָשָׂה בוֹ כִסֵּא, אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹמוֹ. קְבָעוֹ בְקוֹרַת בֵּית הַבַּד, טָמֵא, וְאֵינוֹ חִבּוּר לָהּ. עָשָׂה בְרֹאשָׁהּ כִּסֵּא, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁאוֹמְרִין לוֹ, עֲמֹד וְנַעֲשֶׂה אֶת מְלַאכְתֵּנוּ:

המשך משנה ג: הַ'דְּיוּסְטָר', והוא מקל עץ שיש בשני קצותיו נקבים מפולשים, שאינם מקבילים זה לזה, אלא נקב אחד ממזרח למערב ונקב שני מצפון לדרום, ותוחבים בהם מוטות מתכת דקים הבולטים משני צידי הנקב, ונראים יחד כמין שתי וערב (ולכך הוא מכונה 'דיוסטר', שפירושו 'שני צדדים'), ומשתמשות הנשים בכלי זה לגלול על מוטות המתכת הללו את חוטי הטויה, אף שהמקל עצמו הוא כלי עץ שאין לו בית קיבול ואינו ראוי לקבל טומאה בפני עצמו, מכל מקום הרי הוא חִבּוּר לַטֻּמְאָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה, כלומר, כיון שמוטות המתכת התחובים בו מקבלים טומאה, הרי בזמן שהם מחוברים ומשתמשים בהם למלאכה זו, גם מקל העץ מקבל טומאה, וכן אם נגעה טומאה בעץ נטמאים גם מוטות המתכת. קְבָעוֹ ל'דיוסטר' זה בִכְלוֹנָס – בבול עץ גדול וכבד העומד על הארץ, טָמֵא – מקבל הדיוסטר טומאה אפילו שלא בשעת מלאכה, כיון שכשקבעו בדרך זו אין הרגילות להסיר את מוטות המתכת מהדיוסטר, וכיון שכך נחשב מקל העץ ומוטות המתכת ככלי אחד, ואף העץ מקבל טומאה, וְאֵינוֹ חִבּוּר לָהּ – אך אין הכלונס נחשב כחלק מהדיוסטר, ולכן הכלונס עצמו אינו מקבל טומאה, ונשאר דינו ככל פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה, ולכן אם נגעה טומאה בכלונס אין הדיוסטר נטמא, וכן אם נטמא הדיוסטר אין הכלונס נטמא עמו. עָשָׂה לוֹ דְיוּסְטָר – אם השתמש האדם בכלונס עצמו כדיוסטר, והיינו שעשה בכלונס שני נקבים מפולשים ותחב בהם מוטות מתכת דקים, כדי לגלול עליהם את חוטי הטויה, אֵין כל הכלונס טָמֵא, אֶלָּא רק השיעור של כדי צָרְכּוֹ, כלומר, אותו חלק מהכלונס הסמוך למוטות המתכת הללו, מעט מעל המוט העליון ומעט מתחת למוט התחתון, שזהו החלק הנצרך להשתמש בכלונס כדיוסטר, אך שאר אורך הכלונס שאינו נצרך לשימוש זה, אינו מקבל טומאה.

כִּסֵּא, שכיון שהוא עשוי לישיבה הרי הוא מקבל טומאת מדרס, שֶׁקְּבָעוֹ בִכְלוֹנָס – חיברו ביתדות לבול עץ עבה וגדול, טָמֵא – הכסא עדיין מקבל טומאה, ואין אומרים שהוא בטל לכלונס ואינו מקבל טומאה, כמותו, וְאֵינוֹ חִבּוּר לוֹ – הכלונס אינו נחשב כמחובר לכסא לקבל טומאה כמותו, אלא נשאר דינו כפשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה. עָשָׂה בוֹ כִסֵּא – חקק בכלונס עצמו צורת כסא לשבת עליו, אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹמוֹ – מקום הכסא עצמו מקבל טומאה, כיון שהוא עשוי לישיבה ומקבל טומאת מדרס, אך שאר הכלונס אינו מקבל טומאה. קְבָעוֹ לכסא בְקוֹרַת בֵּית הַבַּד, המשמשת לכתישת הזיתים לשמן, טָמֵא – נשאר הכסא ראוי לקבל טומאת מדרס, וְאֵינוֹ חִבּוּר לָהּ – אינו נחשב כחיבור לקורת בית הבד, ולכן אין הקורה מקבלת טומאה. עָשָׂה בְרֹאשָׁהּ של קורת בית הבד כִּסֵּא, שחקקו בקורה עצמה, טָהוֹר, ואינו מקבל טומאת מדרס, והטעם לכך, מִפְּנֵי שֶׁכאשר רוצים להשתמש בקורה לכתישת זיתים אוֹמְרִין לוֹ לאדם היושב על הכסא החקוק בה, עֲמֹד ממקומך וְנַעֲשֶׂה אֶת מְלַאכְתֵּנוּ, וכיון שכך אין זה נחשב כמקום מושב קבוע הראוי לקבל טומאת מדרס (ורק באופן שחקק את הכסא בכלונס התבאר לעיל שמקום הכסא מקבל טומאה, והיינו כיון שאין לכלונס שימוש אחר וממילא הכסא נחשב כמקום ישיבה קבוע המקבל טומאת מדרס, אך בקורת בית הבד שיש לה שימוש קבוע, החשוב יותר משימוש הכסא כמקום ישיבה, שהרי מקימים את היושב על הכסא כדי לעשות את מלאכת קורת בית הבד, אין לו שם כסא כלל, ואינו מקבל טומאת מדרס).