שיעור 199, ספר ירמיהו, פרק לד, א-ז

פרק לד א הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־הָיָ֥ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה וּנְבֽוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֣ל ׀ וְכָל־חֵיל֡וֹ וְכָל־מַמְלְכ֣וֹת אֶרֶץ֩ מֶמְשֶׁ֨לֶת יָד֜וֹ וְכָל־הָֽעַמִּ֗ים נִלְחָמִ֧ים עַל־יְרֽוּשָׁלִַ֛ם וְעַל־כָּל־עָרֶ֖יהָ לֵאמֹֽר׃ ב כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הָלֹךְ֙ וְאָ֣מַרְתָּ֔ אֶל־צִדְקִיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנְנִ֨י נֹתֵ֜ן אֶת־הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ בְּיַ֣ד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל וּשְׂרָפָ֖הּ בָּאֵֽשׁ׃ ג וְאַתָּ֗ה לֹ֚א תִמָּלֵט֙ מִיָּד֔וֹ כִּ֚י תָּפֹ֣שׂ תִּתָּפֵ֔שׂ וּבְיָד֖וֹ תִּנָּתֵ֑ן וְֽ֠עֵינֶיךָ אֶת־עֵינֵ֨י מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֜ל תִּרְאֶ֗ינָה וּפִ֛יהוּ אֶת־פִּ֥יךָ יְדַבֵּ֖ר וּבָבֶ֥ל תָּבֽוֹא׃ ד אַ֚ךְ שְׁמַ֣ע דְּבַר־יְהוָ֔ה צִדְקִיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ עָלֶ֔יךָ לֹ֥א תָמ֖וּת בֶּחָֽרֶב׃ ה בְּשָׁל֣וֹם תָּמ֗וּת וּֽכְמִשְׂרְפ֣וֹת אֲ֠בוֹתֶיךָ הַמְּלָכִ֨ים הָרִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר־הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ כֵּ֚ן יִשְׂרְפוּ־לָ֔ךְ וְה֥וֹי אָד֖וֹן יִסְפְּדוּ־לָ֑ךְ כִּֽי־דָבָ֥ר אֲנִֽי־דִבַּ֖רְתִּי נְאֻם־יְהוָֽה׃ ו וַיְדַבֵּר֙ יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֔יא אֶל־צִדְקִיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃ ז וְחֵ֣יל מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֗ל נִלְחָמִים֙ עַל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְעַ֛ל כָּל־עָרֵ֥י יְהוּדָ֖ה הַנּֽוֹתָר֑וֹת אֶל־לָכִישׁ֙ וְאֶל־עֲזֵקָ֔ה כִּ֣י הֵ֗נָּה נִשְׁאֲר֛וּ בְּעָרֵ֥י יְהוּדָ֖ה עָרֵ֥י מִבְצָֽר׃

֍֍ ֍

פרק לד

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה', וּנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וְכָל חֵילוֹ, וְכָל מַמְלְכוֹת אֶרֶץ מֶמְשֶׁלֶת יָדוֹ – כל המלכויות שהיו כבושות תחת ידו של נבוכדנצר ומחמת כן השתתפו במלחמתו, וְכָל הָעַמִּים שלא היו תחת ממשלתו ובאו לעזור לו משנאתם לישראל, נִלְחָמִים עַל יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל עָרֶיהָ, לֵאמֹר.

(ב) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו – תחזור ותאמר לו ולישראל נבואה זו פעם אחר פעם, כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל, וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ.

(ג) וְאַתָּה, צדקיהו המלך, לֹא תִמָּלֵט מִיָּדוֹ של נבוכדנצר, כי אף שהיה מלך צדיק מכל מקום נתפס בעוונות הדור, כִּי תָּפֹשׂ תִּתָּפֵשׂ וּבְיָדוֹ תִּנָּתֵן, וְעֵינֶיךָ אֶת עֵינֵי מֶלֶךְ בָּבֶל תִּרְאֶינָה, וּפִיהוּ אֶת פִּיךָ יְדַבֵּר, וּבָבֶל תָּבוֹא.

(ד) אַךְ שְׁמַע דְּבַר ה' צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, כֹּה אָמַר ה' עָלֶיךָ, כיון שאתה צדיק, לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב, כי מי שנהרג בחרב המלכות אין מספידים אותו.

(ה) אלא בְּשָׁלוֹם תָּמוּת, וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, שהיו שורפים לאחר מיתת המלך את כל כלי תשמישו, לאות כבוד, שאין מי שראוי להשתמש בהם אחריו, כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ, וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ, ואף שבדרך הטבע אין ראוי שיהיה כן, כי נבוכדנצר ירצה להענישך ולהורגך, לא תתקיים מחשבתו, כִּי דָבָר אֲנִי דִבַּרְתִּי, נְאֻם ה', ונבואה לטובה אינה מתבטלת לעולם.

(ו) וַיְדַבֵּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּירוּשָׁלִָם.

(ז) וְחֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָמִים עַל יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת, אֶל לָכִישׁ וְאֶל עֲזֵקָה, כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר.