מסכת עירובין, פרק ט, שיעור 106

הגמרא דנה עתה בדין טלטול בספינה: סְפִינָה, רַב אָמַר, מְטַלְטְלִין בְּכוּלָּהּ – מותר לטלטל חפצים ששבתו בספינה, בכל שטח הספינה, כיון שכולה נחשבת כרשות היחיד אחת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֵין מְטַלְטְלִין בָּהּ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, כלומר, דינה כ'כרמלית', שאסור לטלטל בה חפצים, ומותר להזיז חפץ רק בתוך ארבע אמותיו [וכדין חפץ הנמצא ברשות הרבים, שמותר לטלטלו רק בתוך ארבע אמותיו, ולא יותר].

מבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם: רַב אָמַר, בְּכוּלָּהּ מְטַלְטְלִין, דְּהָא אִיכָּא מְחִיצּוֹת – שהרי יש לספינה מחיצות המקיפות את כולה, והרי היא כמקום שהוקף לשם דירה, שדינו כרשות היחיד. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֵין מְטַלְטְלִין בָּהּ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת בִּלְבַד, כיון שמְחִיצּוֹת הספינה אינן נחשבות כהיקף של דירה, שהרי לְהַבְרִיחַ את המַיִם של הים הֵן עֲשׂוּיוֹת, ודינה ככרמלית. אָמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף [לִשְׁמוּאֵל], הִלְכְתָא כְּוָתָיךְ אוֹ הִלְכְתָא כְּרַב – האם ההלכה כדבריך, או כדברי רב החולק עליך. אָמַר לֵיהּ – השיב לו שמואל, הִלְכְתָא כְּרַב [אמנם שמואל עצמו קיבל מרבותיו שדין הספינה כדין כרמלית, ולכן לא חזר בו, אבל הוא עצמו הודה שאין הלכה כרבותיו בענין זה, אלא כדברי רב, שדין הספינה כרשות היחיד (תוספות הרא"ש)].

משנה

משנתנו עוסקת בדין טלטול מבית לגג ומבית לחצר, ומבארת את דינם של גגות וחצרות הפתוחים זה לזה: גַּג גָּדוֹל הַסָּמוּךְ לַקָּטָן, והגג הקטן פרוץ כולו לתוך הגג הגדול, אך הגדול אינו פרוץ במלואו לקטן, אלא יש לו כתלים מן הצדדים, ובעלי הבתים שתחת הגגות לא עירבו ביניהם, הַגָּדוֹל מוּתָּר – מותר לטלטל חפצים מהבית שתחתיו אל הגג שלמעלה, ואין זה נחשב שמוציאים את הכלים לרשות המשותפת לגג הקטן, כיון שכלפי הגג הגדול יש מחיצה רביעית בינו לבין הגג הקטן, שהרי משני צידי הפירצה יש קירות בנויים [ואפילו אם יש מכל צד רק משהו, או שיש בצד אחד ארבעה טפחים ואף שבצד השני אין כלום], ואף הפירצה עצמה פחותה מעשר אמות. וְהַקָּטָן אָסוּר – אך אסור לטלטל כלים מהבית שתחת הגג הקטן אל הגג הקטן, כיון שהוא פרוץ במלואו לגג הגדול, והרי זו כרשות משותפת עם בני הגג הגדול, וכיון שלא עירבו יחד, אוסרים בני הגג הגדול על בני הגג הקטן את ההוצאה מהבית לגג.

דין נוסף: חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה לַגְּדוֹלָה, וביחס לחצר הקטנה אין כלל מחיצה המפסיקה בינה לבין הגדולה, ואילו לגדולה נשארו המחיצות שמשני צידי הפירצה, והפירצה אינה רחבה עשר אמות, וכל חצר עירבה בפני עצמה, אך לא עירבו שתי החצרות יחד, גְּדוֹלָה מוּתֶּרֶת – מותר לבני החצר הגדולה להוציא כלים מהבתים אל החצר, ואין בני החצר הקטנה אוסרים עליהם, וּקְטַנָּה אֲסוּרָה – אך אסור לבני החצר הקטנה להוציא כלים מהבתים אל החצר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא, הפירצה שבין החצרות, נחשבת כְּפִתְחָהּ שֶׁל החצר הגְּדוֹלָה, ואין מחשיבים זאת כאילו היא פרוצה לחצר הקטנה.

גמרא

דָּרַשׁ מָרֵימָר, שתי חצרות הסמוכות זו לזו, ויש ביניהן גִּידּוּד חֲמִשָׁה – עומק של חמשה טפחים, מחמת שהן נמצאות על צלע הר וכדומה, וּמְחִיצָּה חֲמִשָׁה – ובנוסף לכך בנויה שם מחיצה בגובה חמשה טפחים, אף שהעומד בחצר העליונה רואה רק מחיצה של חמשה, מכל מקום כיון שהעומד על גבי המחיצה רואה את החצר התחתונה בעומק עשרה טפחים, הרי הם מִצְטָרְפִין להיחשב מחיצה, וכל חצר מערבת בפני עצמה, ואינם יכולים לערב יחד. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.