מסכת עירובין, פרק ט, שיעור 107

בָּעֵי [-הסתפק] רַב אוֹשַׁעְיָא, דִּיּוּרִין הַבָּאִין בְּשַׁבָּת מַהוּ שֶׁיַּאַסְרוּ, כלומר, שתי חצרות הסמוכות זו לזו ומובדלות במחיצה, באופן שכל חצר מערבת בפני עצמה, ובאמצע השבת נפלה המחיצה שביניהם והרי זה כאילו הצטרפו דיירים חדשים לחצר באמצע השבת, שלא עירבו יחד, האם נאסרות החצרות בטלטול מחמת כן, או שאינם אוסרים, כיון שבכניסת השבת היו החצרות מותרות בטלטול. אָמַר רַב חֲנַנְיָה, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה ממשנתנו, שכך שנינו בה, חָצֵר גְּדוֹלָה שֶׁנִּפְרְצָה לַקְטַנָּה, גְּדוֹלָה מוּתֶּרֶת, וּקְטַנָּה אֲסוּרָה, וסבר רב חנניה שכוונת המשנה שנפרצה המחיצה שבין החצרות באמצע השבת, ואף על פי כן נאסרת החצר הקטנה בטלטול, והוא הדין באופן שהסתפק בו רב אושעיא, אם באמצע השבת נפלה המחיצה המפרידה בין החצרות, נאסרות החצרות בטלטול.

דוחה הגמרא ראיה זו: אָמַר רַבָּה, אֵימוּר – הרי אפשר לומר שכוונת משנתנו לאופן שמִבְּעוֹד יוֹם – בערב שבת נִפְרְצָה המחיצה שבין החצרות, ולכן נאסרת החצר הקטנה בטלטול, אבל אם בכניסת השבת היו החצרות מחוברות, ואחר כך נפרצה המחיצה שביניהם, אינן נאסרות בטלטול. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרבה, לֹא לֵימָא מַר – אל יאמר אדוני לשון 'אֵימוּר מבעוד יום נפרצה', שמשמע מכך שניתן לומר שנפרצה מבעוד יום וניתן לומר גם שנפרצה בשבת, אֶלָּא 'וַדַּאי מִבְּעוֹד יוֹם נִפְרְצָה', והטעם לכך, דְּהָא מַר – שהרי רבה עצמו הוּא דְּאָמַר, בְּעַאי מִינֵיהּ – שאלתי שאלה זו מֵרַב הוּנָא, וּבְעַאי מִינֵיהּ – וכן שאלתי שאלה זו מֵרַב חִסְדָּא, אדם שעֵירֵב שתי חצרות יחד דֶּרֶךְ פֶּתַח שביניהם, וּבאמצע השבת נִסְתַּם הַפֶּתַח, כגון שנפלה מפולת אבנים וחסמה את הפתח, או שעֵירֵב דֶּרֶךְ חַלּוֹן, וּבאמצע השבת נִסְתַּם הַחַלּוֹן, מַהוּ – מה דינו, האם נפסל העירוב ואסור לטלטל בין החצרות [דרך חלונות קטנים, או מעל הכותל וכדומה]. (ואמרת) [וְאָמְרוּ] לִי – והשיבו רב הונא ורב חסדא לרבה, שַׁבָּת, כֵּיוָן דְּהוּתְּרָה מִקְצָתָהּ – כיון שבתחילת השבת היה זמן שחל העירוב והותר הטלטול, הוּתְּרָה כּוּלָּהּ, ואף אם אחר כך התבטלה המחיצה וכדומה. וממילא אף את משנתנו יש להעמיד דווקא באופן שנפרצה המחיצה שבין הגגות או החצרות קודם השבת, ואילו נפרצה באמצע השבת, היה מותר לטלטל בחצר הקטנה עד סוף אותה שבת.

אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, כּוֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, שחצץ ביניהם לגמרי, וכל חצר עירבה בפני עצמה, שֶׁנָּפַל באמצע השבת, ועתה פתוחות החצרות זו לזו, נחלקו אמוראים בדין זה, רַב אָמַר, אֵין מְטַלְטְלִין בָּהּ – בכל אחת מהחצרות, אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, כיון שלדעת רב אין אומרים 'כיון דהותרה מקצתה הותרה כולה', וכיון שנפרצה כל חצר למקום האסור בטלטול, נאסרת היא בטלטול [גם כלים ששבתו בחצר ואף שהלכה כרבי שמעון, שמותר לטלטל בכל חצרות העיר, הרי רב עצמו הוא זה שאמר לעיל שהיתר זה הוא רק בחצרות שלא עירבו ביניהם, אבל כאן עירבו החצרות ביניהם, והטלטול אסור (רבינו יהונתן)]. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, זֶה מְטַלְטֵל עַד עִיקָּר מְחִיצָּה, וְזֶה מְטַלְטֵל עַד עִיקָּר מְחִיצָּה, כפי שהיה מותר להם לטלטל קודם נפילת המחיצה, כל אחד בחצרו, דכיון שהותרה מקצת השבת בטלטול, הותרה כולה [ודין זה של שמואל הוא רק לגבי כלים ששבתו בבתים, אבל כלים ששבתו בחצר, מותר גם להוציאם לחצר אחרת, שהרי שמואל הוא שאמר לעיל בדעת רבי שמעון שמותר לטלטל בכל חצרות העיר אפילו אם עירבה כל חצר בפני עצמה (רבינו יהונתן)].

מביאה הגמרא מעשה בענין זה, שְׁמוּאֵל וְרַב, הֲווֹ יָתְבֵי בְּהַהִיא חָצֵר – היו יושבים בחצר אחת, הסמוכה לחצר אחרת, וכותל מפסיק ביניהם, נָפַל גּוּדָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי – ובאמצע השבת נפל הכותל המפריד בין החצרות. אָמַר לְהוּ שְׁמוּאֵל, נְגִידוּ לִי גְּלִימָא – קחו בגד רחב, סדין, ופירסוהו לשם מחיצה בין החצרות, ומותר לטלטל בכל חצר בפני עצמה. אַהְדְּרִינְהוּ רַב לְאַפֵּיהּ – החזיר רב את פניו כדי להראות שאין דעתו נוחה מכך, שהרי לדבריו אסור לטלטל את הסדין בחצר, לאחר שנפל הכותל. אָמַר שְׁמוּאֵל, אִי קָפֵיד אַבָּא – אם מקפיד על כך רב [וכינהו 'אבא', לשון חשיבות], לִיקְטְרוּהּ בֵּיהּ הִמְיָינֵיהּ – טלו את אבנטו [של רב] וקישרו בו את הסדין למחיצה, ואמר כן בדרך בדיחות הדעת, כאומר, בעל כרחו של רב תסתייע עשיית המחיצה על ידי אבנטו (מאירי).

שואלת הגמרא, הֵיכִי עֲבִיד שְׁמוּאֵל הָכִי – מדוע עשה כן שמואל, שהתיר לפרוס את הסדין למחיצה בין שתי החצרות, ומשמע שלולא זאת היה אסור לטלטל בחצרות, וְהָא הוּא עצמו דְּאָמַר באופן שנפל הכותל בין החצרות, זֶה מְטַלְטֵל עַד עִיקָּר מְחִיצָּה, וְזֶה מְטַלְטֵל עַד עִיקָּר מְחִיצָּה. משיבה הגמרא, שְׁמוּאֵל, דְּעָבַד – שעשה כן, לִצְנִיעוּתָא בְּעָלְמָא הוּא דְּעָבַד – עשה כן לצניעות בלבד, שלא יראו בני החצר האחת את בני החצר האחרת, אך מצד דיני טלטול סובר רב שהחצרות מותרות בטלטול אף ללא מחיצה כלל, כיון שהיו מותרות בתחילת השבת.

ממשיכה הגמרא ומקשה, וְרַב, מדוע היסב את פניו, אִי סְבִירָא לֵיהּ דְּאָסוּר – אם הוא סובר שיש איסור בטלטול הסדין בחצר, לֵימָא – היה לו לומר שהדבר אָסוּר, ולא רק להסב את פניו. מתרצת הגמרא, אַתְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה – היה זה מקומו של שמואל, ולא רצה רב לחלוק עליו ולהורות הוראה במקומו שלא כדבריו. מקשה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך, שהיה זה מקומו של שמואל, מַאי טַעְמָא אַהְדְּרִינְהוּ רַב לְאַפֵּיהּ – מדוע החזיר רב את פניו בהקפדה, והרי במקומו של שמואל יש לנהוג למעשה כדבריו, שהרי מחמת כן רב עצמו לא אמר שהדבר אסור. מתרצת הגמרא, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לֵימְרוּ לֵיהּ הַדַר בֵּיהּ מִשְּׁמַעְתֵּיהּ – כדי שלא יאמרו הרואים שחזר בו רב מדבריו, והוא מתיר טלטול בחצר שכזו.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שמותר לטלטל בשתי החצרות עד מקום הכותל, דְּהָא קַיְימָא לָן – שהרי אנו פוסקים להלכה שדִּיּוֹרִין הַבָּאִין בְּשַׁבָּת, על ידי שנפלה המחיצה שבין החצרות, לֹא אָסְרֵי – אינם אוסרים את הטלטול זה על זה, הוֹאִיל וְהוּתְּרָה מִקְצָתָהּ של השבת, הוּתְּרָה כּוּלָּהּ.