פרשת חקת

בפרשה זו מובאת מלחמת ישראל בסיחון וכיבוש הערים שהיו בתחילה ביד עמון, ומפטירים במלחמת עמון בישראל בימי השופטים:

פרק יא (א) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא בֶּן־אִשָּׁה זוֹנָה, וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת־יִפְתָּח, כי היתה פילגש המיוחדת לו [ללא חופה וקידושין], והיה ידוע לכל שיפתח הוא בנו. (ב) וַתֵּלֶד אֵשֶׁת־גִּלְעָד לוֹ בָּנִים, ואשתו זו היתה מיוחדת לו בחופה וקדושין, וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי־הָאִשָּׁה, וַיְגָרְשׁוּ אֶת־יִפְתָּח מעירם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, לֹא־תִנְחַל בְּבֵית־אָבִינוּ, כִּי בֶּן־אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה, ונהגו בכך שלא כדין, שהרי לפי ההלכה כל אחד מהבנים יורש את אביו, ואין חילוק כלל מי היא אמו, וכל שכן שבכך שגירשוהו מן העיר נהגו עמו שלא כדין. (ג) וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו, כי רצו להורגו, וגם זקני העיר לא עשו משפט, עד שהוצרך יפתח לברוח מהעיר, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב – בארץ השייכת לאדם ששמו טוב, וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל־יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים, וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ – היו יוצאים איתו תמיד למלחמות, והיו מתפרנסים מהשלל (רלב"ג). (ד) וַיְהִי מִיָּמִים – לאחר שעושק זה שעשקו בני גלעד את יפתח נמשך זמן רב, וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי־עַמּוֹן עִם־יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־נִלְחֲמוּ בְנֵי־עַמּוֹן עִם־יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת־יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב, אך לא עשו כן מצד חוקי היושר וההגינות, אלא רק כדי שיסייע להם במלחמתם. (ו) וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח, לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין – תהיה אתה לראש הלוחמים, מחמת חשיבותך כגיבור מלחמה, וְנִלָּחֲמָה יחד בִּבְנֵי עַמּוֹן. (ז) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד, כיצד תאמרו שאהיה לקצין מחמת חשיבותי, וכאילו אינכם קוראים לי מחמת שאתם צריכים אותי, אלא מחמת חשיבותי ואהבתכם אלי, והֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי, וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי מחמת שלא הייתי חשוב בעיניכם, ואם הייתם באים אלי בזמן שלום ושלווה הייתי מוחל על העבר, וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם, שדבר זה מוכיח שאינכם אוהבים אותי, ואף לא מכירים בחשיבותי, אלא הוכרחתם לבקש את עזרתי, ומדוע אעזור לכם ללא כל תמורה. (ח) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל־יִפְתָּח, אמת הדבר שעד עתה שנאנו אותך והרענו לך, ולָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ, לא כדי שתעזור לנו חינם, אלא תרויח מכך, וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ, וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן, ואחרי שתנצח אותם, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד, כדין המנצח במלחמה ומציל את העם, שגם אם אינו אדם חשוב מצד עצמו, ממנים אותו לראש העם. (ט) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל־זִקְנֵי גִלְעָד, דבר זה שאתם מבטיחים לי, אינו תלוי כלל בכם, כי אִם־מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי, ברור הדבר שאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ גם ללא הסכמתכם, ואם כן נמצא שוב שלא נתתם לי דבר מרצונכם, אלא עליכם למנות אותי כבר עכשיו, לפני המלחמה, לראש על כל יושבי גלעד. (י) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי־גִלְעָד אֶל־יִפְתָּח, ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ, אִם־לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה, שכבר עתה נמנה אותך לראש עלינו. (יא) וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם־זִקְנֵי גִלְעָד, וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין, כפי שהתנה עמם, וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת־כָּל־דְּבָרָיו לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה, שהתנה עמהם את כל עניני ממשלתו עליהם, כפי תנאי וחוקי השררה. (יב) לאחר שמינו את יפתח לראש עליהם, היה יכול לנהוג כמלך המדבר בשם העם, וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל־מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן לֵאמֹר, מַה־לִּי וָלָךְ כִּי־בָאתָ אֵלַי, לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי, כדי שידע מה הם טענותיו ועל מה הוא רוצה להלחם בו, אולי יוכל להתפשר עמו ולמנוע את המלחמה. (יג) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן אֶל־מַלְאֲכֵי יִפְתָּח, כִּי־לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת־אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם, מֵאַרְנוֹן וְעַד־הַיַּבֹּק וְעַד־הַיַּרְדֵּן, ואף שכשכבשו ישראל את המקומות הללו היו הם ביד סיחון, הרי היו מקומות אלו קודם לכן ביד עמון ומואב, וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם, ללא מלחמה. (יד) אחרי שאמר מלך בני עמון ליפתח שהוא תובע את הארצות שכבשו ישראל בעלותם ממצרים, וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח, וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן. (טו) תוכן דבריו של יפתח היה ארבע טענות שמחמתן אין לעמון תביעה על ישראל: א. שישראל לא לקחו כלום מארץ עמון ומואב, אלא הקיפו את ארצם. ב. הארצות שהזכיר בתביעתו לא היו כלל ברשות עמון ומואב, אלא ברשות האמורי. ג. כל הכיבוש של ישראל היה ניסי ולא טבעי. ד. כיון ששתקו שנים רבות כל כך, הרי זו הודאה בזכותם של ישראל. וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה אָמַר יִפְתָּח, א) לֹא־לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת־אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת־אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן. (טז) אלא אדרבה, לא רצו ישראל אפילו לעבור בגבול מואב ללא רשות, כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם, וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד־יַם־סוּף, וַיָּבֹא קָדֵשָׁה. (יז) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר, אֶעְבְּרָה־נָּא בְאַרְצֶךָ, וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם. וְגַם אֶל־מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח ישראל בקשה זו, וְלֹא אָבָה – לא הסכים לכך מלך מואב, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ. (יח) וַיֵּלֶךְ ישראל בַּמִּדְבָּר, וַיָּסָב אֶת־אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת־אֶרֶץ מוֹאָב, וַיָּבֹא מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב, וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן, וְלֹא־בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב, כִּי באותו זמן אַרְנוֹן היה גְּבוּל מוֹאָב. (יט) ב) ארצות אלו שכבש ישראל לא היו כלל ברשות מואב, אלא ביד סיחון, ואף מה שכבשו ישראל את הארצות מיד סיחון היה לפי כללי הצדק והיושר, כי כשהתקרבו ישראל לגבול סיחון וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים [-שליחים] אֶל־סִיחוֹן מֶלֶךְ־הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל, נַעְבְּרָה־נָּא בְאַרְצְךָ עַד־מְקוֹמִי. (כ) ולא רק שלא הניח סיחון לישראל לעבור בתוך ארצו, אלא וְלֹא־הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ – לא הניח להם אפילו לעבור סמוך לגבולו ולהקיף את ארצו, וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת־כָּל־עַמּוֹ, וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה, וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל. (כא) וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־סִיחוֹן וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וַיַּכּוּם, וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־אֶרֶץ הָאֱמֹרִי, כי באותו זמן לא היתה הארץ ביד עמון, אלא ביד האמורי שהוא היה יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא. (כב) וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל־גְּבוּל הָאֱמֹרִי, מֵאַרְנוֹן וְעַד־הַיַּבֹּק, וּמִן־הַמִּדְבָּר וְעַד־הַיַּרְדֵּן, ונמצא איפוא שלא כבשו כלל את ארץ בני עמון, אלא את ארץ האמורי, מיד סיחון. (כג) ג) עוד הוסיף וטען לו שלא היתה זו כלל מלחמה טבעית, אלא ניסית, וְעַתָּה, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת־הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ, בתמיהה, והרי אין לך להתערב במהלכי ה' וניסיו. (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ, וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ, אוֹתוֹ נִירָשׁ. (כה) ד) עתה טען לו טענה נוספת, וְעַתָּה, הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן־צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב, הֲרוֹב רָב עִם־יִשְׂרָאֵל, אִם־נִלְחֹם נִלְחַם בָּם, והרי לא רב עמהם ולא נלחם בהם, אלא שתק. (כו) בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל־הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל־יְדֵי אַרְנוֹן כבר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, ואם יש בטענתך ממש, וּמַדּוּעַ לֹא־הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא, והרי זו הוכחה שאין זו טענה נכונה. (כז) וכיון שהוכיח יפתח בטענותיו שאין ממשות בתביעת עמון על ארצו, אם כן יתכן שנלחם עם ישראל מחמת שעשו נגדו איזה דבר, ועל זה הוסיף יפתח ואמר, וְאָנֹכִי לֹא־חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי, שדבר זה הוא נגד חוקי הנימוס של המדינות, וכיון שאין מי שיוכיח את האמת, יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן. (כח) וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל־דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו. (כט) וַתְּהִי עַל־יִפְתָּח רוּחַ ה' – נחה עליו רוח גבורה ואומץ לב מעם ה', וכיון שמלך בני עמון כבר היה בגלעד, נהג יפתח בחכמה ועקף את כל ארץ הגלעד, כדי להלחם בו בארצו שלו, וַיַּעֲבֹר אֶת־הַגִּלְעָד, וְאֶת־מְנַשֶּׁה, וַיַּעֲבֹר אֶת־מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר לארץ בְּנֵי עַמּוֹן. (ל) וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר, אִם־נָתוֹן תִּתֵּן אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, אם לא יהיה ראוי לקרבן ממש, וְהָיָה לַה', ואם יהיה ראוי לקרבן, וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה. (לב) וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם, וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ. (לג) וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד־בֹּאֲךָ מִנִּית, עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד, ועל ידי זה הוכרחו להניח את ארץ הגלעד ולחזור למקומם, וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: