מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק י (ב)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

יג. היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחישב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב, מפני שמחשבתו משימה פיו מקום ארבעה אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאין, וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו והשתין מים או רקק ברשות שניה חייב שהרי עקר מרשות זו והניח ברשות שניה ומחשבתו עושה אותו כאילו עקר מעל גבי מקום ארבעה, היה עומד ברשות זו ופי אמה ברשות שניה והשתין בה פטור. (שבת פרק יג הלכה ג)

יד. לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר, ברה"ר וישתה ברה"י, אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, במה דברים אמורים כשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להן, גזירה שמא יוציאם, אבל אם היו כלים שאינן נאים שאינו צריך להן, או שהיה הבור בכרמלית אף על פי שהכלים נאים, מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו ואף על פי שלא הכניס ראשו ורובו. (שבת פרק טו הלכה ב)

טו. עומד אדם ברה"ר וקולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור או מן הכותל ושותה, ובלבד שלא יגע בצנור או בכותל ויקלוט מעל גבן, ואם נגע אם היה מקום שנגע בו למעלה מעשרה בפחות משלשה סמוך לגג הרי זה אסור, שנמצא כעוקר מעל הגג שהוא רה"י, וכן אם היה בצנור ארבעה על ארבעה, בין שהיה הצנור בתוך עשרה בין שהיה למעלה מעשרה וקלט ממנו מים הרי זה אסור, ולמה אינו חייב מפני שלא נחו המים אלא הרי הן נזחלין והולכין. (שבת פרק טו הלכה ג)

טז. בור ברה"ר וחלון על גביו הבור וחולייתו מצטרפים לעשרה וממלאין ממנו בשבת, במה דברים אמורים כשהיה סמוך לכותל בתוך ארבעה טפחים שאין אדם יכול לעבור שם, אבל אם היה מופלג אין ממלאין ממנו אלא אם כן היתה חולייתו גבוהה עשרה שנמצא הדלי כשיצא מן החוליא יצא למקום פטור. (שבת פרק טו הלכה ט)

יז. אשפה ברה"ר גבוהה עשרה טפחים וחלון על גבה שופכין לה מים בשבת, במה דברים אמורים באשפה של רבים שאין דרכה להפנות, אבל של יחיד אין שופכין עליה שמא תתפנה ונמצאו שופכין כדרכן ברה"ר. (שבת פרק טו הלכה י)

יח. אילן שהוא מיסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים ממלא בין בדיו ועליו תבן וקש וכיוצא בהן וקושרן בארץ עד שיעמוד ברוח מצויה ולא יתנדנד ומטלטל תחת כולו, והוא שיהיה תחתיו עד בית סאתים, אבל אם היה יתר מבית סאתים אין מטלטלין תחתיו אלא בארבע אמות מפני שתחתיו מקום שלא הוקף לדירה הוא. (שבת פרק טז הלכה כד)

יט. התולש חייב משום קוצר, לפיכך אסור לרדות דבש מכוורת בשבת מפני שהוא כתולש, אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלין באילן ואין נסמכין באילן, ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו, ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזרה שמא יתלוש. (שבת פרק כא הלכה ו)

כ. אילן שהיו שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים אסור לישב עליהן, ואם אינן גבוהין שלשה הרי הן כארץ, היו באין מלמעלה משלשה לתוך שלשה מותר להשתמש בהן, היו גבוהין שלשה אף על פי שצדן אחד שוה לארץ או שיש חלל תחתיהן שלשה אסור לישב עליהן. (שבת פרק כא הלכה ח)

כא. אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה, ואין נתלין בבהמה ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת, ואין נסמכין לצדי בהמה, וצדי צדדין מותרין, עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד, ובבהמה אפילו במזיד ירד משום צער בעלי חיים, וכן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים. (שבת פרק כא הלכה ט)

כב. דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר, כיצד גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש, פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אף על פי שמשיר צרורות, וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה הרי זה מותר. (שבת פרק א הלכה ה)

כג. אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח, וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמעיו, ולא יקל בראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה, הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו, אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין, ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם, יספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד. (דעות פרק ה הלכה ד)

כד. אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר, הרי שהיתה שבת ולא היה לו בית אחר והיה הנר דלוק הרי זה לא ישמש כלל, וכן אסור לישראלי לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא לו, ואם היה תלמיד חכם שאינו בא להמשך בכך הרי זה מאפיל בטליתו ומשמש, ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול ודרך קדושה לשמש באמצע הלילה. (איסורי ביאה פרק כא הלכה י)

כה. דלת שהיה לה ציר אף על פי שאין לה עתה ציר שהכינה לסתום בה מקום מוקצה והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה, וכן חדקים שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת, בזמן שקשורין ותלויין בכותל סותמין בהן ונועלים בהם ואם לאו אין נועלין בהן, ואם היו גבוהים מעל הארץ נועלין בהן. (שבת פרק כו הלכה ח)

כו. דלת שהיא לוח אחד ששומטין אותה ונועלין בה אם לא היה לה למטה כן כמו אסקופה שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעילה אין נועלין בה, ואם יש למטה אסקופה נועלים בה, וכן נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה ואינו קורה כשאר הקורות נועלין בו בשבת. (שבת פרק כו הלכה ט)