מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק ז

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. חלון שבין שתי חצירות אם יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על זה והיה קרוב מן הארץ בתוך עשרה טפחים, אפילו כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה או כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה אם רצו יושבי שתי החצרות לערב כולן עירוב אחד הרשות בידן ויעשו כחצר אחת ויטלטלו מזו לזו, ואם רצו מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן, היה החלון פחות מארבעה או שהיה כולו למעלה מעשרה מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן. (עירובין פרק ג הלכה א)

ב. במה דברים אמורים בחלון שבין שתי חצירות אבל שבין שני בתים אפילו היה למעלה מעשרה, וכן חלון שבין בית לעליה אם רצו מערבין עירוב אחד אף על פי שאין ביניהם סולם, והוא שיהיה בו ארבעה על ארבעה, היה חלון עגול אם יש בו כדי לרבע בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כמרובע. (עירובין פרק ג הלכה ב)

ג. חלון שבין שתי חצירות אם יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על זה והיה קרוב מן הארץ בתוך עשרה טפחים, אפילו כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה או כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה אם רצו יושבי שתי החצרות לערב כולן עירוב אחד הרשות בידן ויעשו כחצר אחת ויטלטלו מזו לזו, ואם רצו מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן, היה החלון פחות מארבעה או שהיה כולו למעלה מעשרה מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן.

במה דברים אמורים בחלון שבין שתי חצירות אבל שבין שני בתים אפילו היה למעלה מעשרה, וכן חלון שבין בית לעליה אם רצו מערבין עירוב אחד אף על פי שאין ביניהם סולם, והוא שיהיה בו ארבעה על ארבעה, היה חלון עגול אם יש בו כדי לרבע בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כמרובע. (עירובין פרק ג הלכות א-ב).

ד. כותל שבין שתי חצרות או מתבן שבין שתי חצרות פחות מעשרה טפחים מערבין עירוב אחד ואין מערבין שנים, היה גבוה עשרה או יתר על כן מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן, ואם היה ביניהם סולם מכאן וסולם מכאן הרי הן כפתח, ואם רצו מערבין אחד, ואפילו היה הסולם זקוף וסמוך לכותל שהרי אין יכולין לעלות בו עד שימשך ויתרחק מתחתיו מן הכותל הרי זה מתיר, ואפילו לא היה מגיע ראש הסולם לראש הכותל אם נשאר ביניהן פחות משלשה הרי זה מתיר ומערבין אחד אם רצו. (עירובין פרק ג הלכה ג)

ה. היה הכותל רחב ארבעה ועשה סולם מכאן וסולם מכאן אף על פי שהסולמות מרוחקים זה מזה אם רצו מערבין אחד, אין ברוחב הכותל ארבעה אם אין בין הסולמות שלשה מערבין אחד, היה ביניהם שלשה מערבין שנים. (עירובין פרק ג הלכה ד)

ו. נפרץ הכותל הגבוה שביניהן, אם היתה הפרצה עד עשר אמות מערבין שני עירובין, ואם רצו מערבין אחד מפני שהיא כפתח, ואם היתה יתר מעשר מערבין עירוב אחד ואין מערבין שני עירובין. (עירובין פרק ג הלכה י)

ז. כל גגות העיר אף על פי שזה גבוה וזה נמוך עם כל החצרות ועם כל הקרפיפות שהוקפו שלא לשם דירה שאין בכל אחד מהן יתר על בית סאתים עם עובי הכתלים שבין החצרות עם המבואות שיש להן לחי או קורה כולן רשות אחת הן ומטלטלין בכולן בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן, אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית אלא אם כן עירבו.

כיצד כלי ששבת בתוך החצר בין עירבו אנשי החצר בין לא עירבו מותר להעלותו מן החצר לגג או לראש הכותל, ומן הגג לגג אחר הסמוך לו אפילו היה גבוה ממנו כל שהוא או נמוך, ומן הגג האחר לחצר שניה ומחצר שניה לגג שלישי של חצר שלישית, ומגג שלישי למבוי, ומן המבוי לגג רביעי עד שיעבירנו כל המדינה כולה דרך גגות וחצרות או דרך גגות וקרפיפות או דרך חצרות וקרפיפות או דרך שלשתן מזה לזה ומזה לזה, ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אלא אם כן עירבו אנשי כל המקומות האלו עירוב אחד. (עירובין פרק ג הלכות יח-יט)

ח. המוציא מרשות היחיד לרה"ר ועבר על מקום פטור שהיה ביניהן בהליכתו חייב, שמהלך אינו כעומד, ואין צריך לומר בזורק שעבר החפץ במקום פטור, שאינו חשוב כמי שנח שם, היה עומד במקום פטור ונטל חפץ מרה"י או מאדם העומד שם והניחו ברה"ר או ביד אדם העומד שם פטור, וכן אם הכניס מרה"ר לרה"י ועמד במקום פטור, פטור. (שבת פרק יד הלכה טו)

ט. כותל שבין שתי חצרות שהוא רחב ארבעה והיה גבוה עשרה טפחים מחצר זו ושוה לקרקע חצר שניה נותנין רחבו לבני החצר שהוא שוה להן ויחשב מחצרן, הואיל ותשמישו בנחת לאלו ותשמישו בקשה לאלו נותנין אותו לאלו שתשמישו להן בנחת, וכן חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה טפחים מצד חצר זו ושוה לקרקע חצר שניה נותנין רחבו לחצר שהוא שוה לה, מפני שתשמישו נחת לזה וקשה לזה נותנין אותו לאלו שתשמישו להן בנחת. (עירובין פרק ג הלכה טו)

י. חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבעה או יתר מערבין שני עירובין, פחות מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים, ואם מיעט עמקו בעפר או בצרורות מערבין אחד ואין מערבין שנים שסתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין הן, אבל אם מלאהו תבן או קש אינן ממעטין עד שיבטל. (עירובין פרק ג הלכה יב)

יא. וכן אם מיעט רחבו בלוח או בקנה שהושיטו באורך כל החריץ מערבין אחד ואין מערבין שנים, וכל הדבר הניטל בשבת כגון הסל והספל אין ממעטין בו אלא אם כן חיברו בארץ חבור שאי אפשר לשמטו עד שיחפור בדקר. (עירובין פרק ג הלכה יג)

יב. נתן לוח שרחב ארבעה טפחים על רוחב החריץ מערבין אחד ואם רצו מערבין שני עירובין, וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו אם הושיט לוח שרחב ארבעה טפחים מזו לזו מערבין עירוב אחד, ואם רצו מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן. היו זו בצד זו ואינן בשוה אלא אחת למעלה מחברתה אם יש ביניהן פחות משלשה טפחים הרי הן ככצוצטרא אחת, ואם יש ביניהם שלשה או יתר מערבין אלו לעצמן ואלו לעצמן. (עירובין פרק ג הלכה יד).

יג. וכן אם מיעט רחבו בלוח או בקנה שהושיטו באורך כל החריץ מערבין אחד ואין מערבין שנים, וכל הדבר הניטל בשבת כגון הסל והספל אין ממעטין בו אלא אם כן חיברו בארץ חבור שאי אפשר לשמטו עד שיחפור בדקר. (עירובין פרק ג הלכה יג)

יד. נתן לוח שרחב ארבעה טפחים על רוחב החריץ מערבין אחד ואם רצו מערבין שני עירובין, וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו אם הושיט לוח שרחב ארבעה טפחים מזו לזו מערבין עירוב אחד, ואם רצו מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן. היו זו בצד זו ואינן בשוה אלא אחת למעלה מחברתה אם יש ביניהן פחות משלשה טפחים הרי הן ככצוצטרא אחת, ואם יש ביניהם שלשה או יתר מערבין אלו לעצמן ואלו לעצמן. (עירובין פרק ג הלכה יד)

טו. כותל שבין שתי חצרות או מתבן שבין שתי חצרות פחות מעשרה טפחים מערבין עירוב אחד ואין מערבין שנים, היה גבוה עשרה או יתר על כן מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן, ואם היה ביניהם סולם מכאן וסולם מכאן הרי הן כפתח, ואם רצו מערבין אחד, ואפילו היה הסולם זקוף וסמוך לכותל שהרי אין יכולין לעלות בו עד שימשך ויתרחק מתחתיו מן הכותל הרי זה מתיר, ואפילו לא היה מגיע ראש הסולם לראש הכותל אם נשאר ביניהן פחות משלשה הרי זה מתיר ומערבין אחד אם רצו. (עירובין פרק ג הלכה ג)

טז. אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבוא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו, כיצד לא יאכיל הגמל בשבת מאכל שלשה או ארבעה ימים ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח פיו ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת, וכן לא יתן לתוך פי יונים ותרנגולים למקום שאינן יכולין להחזיר, אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד ומשקה אותה מעומד או נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן במקום שיכולה להחזיר, וכן מאכיל העוף בידו במקום שיכול להחזיר ואין צריך לומר שיתן לפניהן והן אוכלין.

במה דברים אמורים במי שמזונותיו עליו כגון בהמתו וחייתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין, אבל מי שאין מזונותיו עליו כגון חזיר ויוני שובך ודבורים לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים, ומותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים והיא אוכלת, אבל לא יעמיד אותה על גבי דבר שהוקצה אבל עומד בפניה כדי שתחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו, וכן ביום טוב. (שבת פרק כא הלכות לה-לו)

יז. וכיצד משתתפין במבוי, גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד או פחות מכגרוגרת אם היו מרובין, ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצרות המבוי או בבית מן הבתים אפילו בית קטן או אכסדרה או מרפסת הרי זה שיתוף, אבל אם הניחו באויר מבוי אינו שיתוף, ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהיה ניכר, ומברך על מצות עירוב, ואומר בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי בשבת. (עירובין פרק א הלכה יז)

יח. לקח אחד מבני החצר פת אחת ואמר הרי זו לכל בני החצר או אוכל כשתי סעודות ואמר הרי זה לכל בני המבוי אינו צריך לגבות מכל אחד ואחד, אבל צריך לזכות להן בו על ידי אחר, ויש לו לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו העברי ועל ידי אשתו, אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. וכן יש לו לזכות להן על ידי שפחתו העברית אף על פי שהיא קטנה, שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים, ואינו צריך להודיע לבני החצר או לבני המבוי שהרי זכה להן ועירב עליהן שזכות היא להן וזכין לו לאדם שלא בפניו. (עירובין פרק א הלכה כ)

יט. כיצד הוא עושה לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר ולא יסייע בשמאל, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש, ומנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחלה פרשת ויכלו ואחר כך מברך על היין ואחר כך מקדש ושותה מלוא לוגמיו ומשקה לכל בני חבורה ואח"כ נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל. (שבת פרק כט הלכה ז)

כ. חלקו את העירוב או את השיתוף אף על פי שהוא בבית אחד אינו עירוב, אבל אם מלאו את הכלי מן העירוב ונשאר ממנו מעט והניחוהו בכלי אחר מותר. (עירובין פרק א הלכה יח)

כא. כיצד מערבין בחצירות גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר, אבל אם נתנו בבית שער אפילו בית שער של יחיד או באכסדרה או במרפסת או בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו עירוב, וכשמקבץ העירוב מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר בעירוב זה יהיה מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת, ויש לקטן לגבות עירובי חצרות, ובית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת, ואם היו רגילין להניח בו אין משנין אותו מפני דרכי שלום. (עירובין פרק א הלכה טז)

כב. בית שאין לו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה, ואם יש בו כדי לרבע ארבע אמות על ארבע אמות בשוה אף על פי שהוא עגול או בעל חמש זויות ואין צריך לומר שאם היה ארכו יתר על רחבו הואיל ויש בו לרבע ארבע אמות על ארבע אמות חייב במזוזה. (תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה ב)

כג. מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנ' +דברים כ"ב ח'+ ועשית מעקה לגגך, והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה. (רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה א)

כד. אין הבית מטמא בנגעים עד שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר ויהא לו ארבעה כותלים והוא בנוי בארץ באבנים ועפר ועצים שנאמר את אבניו ואת עציו ואת עפרו, אבל אם היה בו פחות מארבע אמות על ארבע אמות או שהיה עגול או שהיה בעל שלשה כותלים או בעל חמשה או שהיה בנוי בספינה או תלוי על ארבע קורות אינו מטמא בנגעים, היה בנוי על ארבעה עמודים מטמא בנגעים. (טומאת צרעת פרק יד הלכה ו)

כה. בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אינו נחלט כבתי ערי חומה, וירושלים אין הבית נחלט בה, ובית הבנוי בחומה אינו כבתי ערי חומה. (שמיטה ויובל פרק יב הלכה יב)

כו. אחד הבונה בית לישיבתו, ואחד הבונה בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות, הואיל וראוי לדירה, ואחד הבונה, ואחד הלוקח, ואחד שניתן לו במתנה או היורש הרי זה חוזר, אבל הבונה בית התבן] ובית שער אכסדרה ומרפסת, או בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, או הגוזל בית הרי זה אינו חוזר. (מלכים פרק ז הלכה ה)

כז. וכיצד משתתפין במבוי, גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד או פחות מכגרוגרת אם היו מרובין, ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצרות המבוי או בבית מן הבתים אפילו בית קטן או אכסדרה או מרפסת הרי זה שיתוף, אבל אם הניחו באויר מבוי אינו שיתוף, ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהיה ניכר, ומברך על מצות עירוב, ואומר בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי בשבת. (עירובין פרק א הלכה יז)

כח. היה בית זה קרוב למדינה בשבעים אמה ובית שני קרוב לבית ראשון בשבעים אמה ובית שלישי קרוב לשני בשבעים אמה וכן עד מהלך כמה ימים הרי הכל כמדינה אחת וכשמודדין מודדין מחוץ לבית האחרון, והוא שיהיה בית דירה זה ארבע אמות על ארבע אמות או יתר. (שבת פרק כח הלכה ב)

כט. אי זהו דין חלוקה כל שאילו יחלק לפי השותפין יגיע לפחות שבהם חלק ששם הכל קרוי עליו, אבל אם אין שם הכל נקרא על החלק אין בה דין חלוקה, כיצד כל חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אינה קרויה חצר, וכל שדה שאין בה כדי זריעת תשעה קבין אינה קרויה שדה, וכל גינה שאין בה כדי זריעת חצי קב אינה קרויה גינה, וכל פרדס שאין בו כדי זריעת שלשה קבין אינו קרוי פרדס, לפיכך אין חולקין את החצר עד שיהיה ארבע אמות לכל אחד ואחד מן השותפין, ולא את השדה עד שיהיה בה כדי זריעת תשעה קבין לכל אחד ואחד], ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לכל אחד ואחד, ולא את הפרדס עד שיהא בו בית שלשה קבין לכל אחד ואחד, בד"א בארץ ישראל וכיוצא בה אבל בבבל וכיוצא בה אין חולקין את השדה עד שיהיה בה כדי חרישת יום לזה וחרישת יום לזה, ולא את הפרדס עד שהיה בו ל"ו אילנות לזה ול"ו אילנות לזה] כדי עבודת אדם אחד ביום אחד, ושדה שמשקין אותה בכלי עד שיהא בה כדי שימלא הפועל יום אחד לזה ויום אחד לזה. (שכנים פרק א הלכה ד)

ל. לקח אחד מבני החצר פת אחת ואמר הרי זו לכל בני החצר או אוכל כשתי סעודות ואמר הרי זה לכל בני המבוי אינו צריך לגבות מכל אחד ואחד, אבל צריך לזכות להן בו על ידי אחר, ויש לו לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו העברי ועל ידי אשתו, אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. וכן יש לו לזכות להן על ידי שפחתו העברית אף על פי שהיא קטנה, שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים, ואינו צריך להודיע לבני החצר או לבני המבוי שהרי זכה להן ועירב עליהן שזכות היא להן וזכין לו לאדם שלא בפניו. (עירובין פרק א הלכה כ)

לא. המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהם הוא ואחרים צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת, וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין, וכל שאינו זוכה באותו עירוב אינו זוכה בזה. (יום טוב פרק ו הלכה ו)

לב. שוכרין מן הגוי אפי' בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא הכר בלבד, לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה, ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו, וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו, ואפילו היה שכירו או שמשו ישראלי הרי זה משכיר שלא מדעתו, שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו והשאילו הרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו, היו לגוי זה שכירים או שמשים או נשים רבים אם השכיר אחד מהן דיו. (עירובין פרק ב הלכה יב)

לג. אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו והוא שלא יאסור על שכניו, אבל אם אוסר אינה מערבת עליו ולא משתתפת עליו אלא מדעתו, כיצד אוסר כגון שאמר איני מערב עמכם או איני משתתף עמכם. (עירובין פרק ה הלכה ה)

לד. אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השיתוף, שהרי גלה דעתו שאינן כולן כשותפין שאין מקפידין זה על זה, אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי ולא נשתתף, בני מבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו, ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי כופין אותו להשתתף עמהן. (עירובין פרק ה הלכה ב)

לה. נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו אפילו כלה אותו המין הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן ואינו צריך להודיעם פעם שניה, ואם בשני מינין נשתתפו ונתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען, ואם כלו מזכה להם וצריך להודיעם, נתוספו שכנים בחצר זו מזכה להם וצריך להודיעם. (עירובין פרק ה הלכה ו)

לו. וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה, והוא שיהיו שמונה עשר או פחות, אבל אם היו מרובים על זה שיעורו שתי סעודות שהן כשמונה עשר גרוגרות שהן כששה ביצים בינוניות, אפילו היו המשתתפין אלפים ורבבות שתי סעודות לכולן. (עירובין פרק א הלכה ט).

לז. אין מערבין בחצירות אלא בפת שלמה בלבד אפילו ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה, היתה שלמה והיא כאיסר מערבין בה, וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים אבל לא בפת דוחן, ושתוף בין בפת בין בשאר אוכלים, בכל אוכל משתתפין חוץ מן המים בפני עצמן או מלח בפני עצמו, וכן כמהין ופטריות אין משתתפין בהן שאינן חשובין כאוכלים, ערב מים עם מלח נעשה כמורייס ומשתתפין בו. (עירובין פרק א הלכה ח)

לח. וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה, והוא שיהיו שמונה עשר או פחות, אבל אם היו מרובים על זה שיעורו שתי סעודות שהן כשמונה עשר גרוגרות שהן כששה ביצים בינוניות, אפילו היו המשתתפין אלפים ורבבות שתי סעודות לכולן. (עירובין פרק א הלכה ט)

לט. נותן אדם מעה לבעל הבית כדי שיקח לו פת ויערב לו בה עירובי תחומין, אבל אם נתן לחנוני או לנחתום ואמר לו זכה לי במעה זו אינו עירוב, ואם אמר לו ערב עלי במעה זו הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין ומערב עליו, ואם נתן לו כלי ואמר לו תן לי בזה אוכל וזכה לי בו הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו בו. (עירובין פרק ו הלכה כ)

מ. רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין מקבצין כולן עירובן שתי סעודות לכל אחד ואחד ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו, ואם עשה אחד עירוב על ידי כולן צריך לזכות להן על ידי אחר, וצריך להודיעם שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו שמא אינו רוצה לערב באותה הרוח שרצה זה, ואם הודיעו מבעוד יום אף על פי שלא רצה אלא משתחשך הרי זה עירוב, ואם לא הודיעו עד שחשכה אינו יוצא בו שאין מערבין משתחשך. (עירובין פרק ו הלכה יח)

מא. לקח אחד מבני החצר פת אחת ואמר הרי זו לכל בני החצר או אוכל כשתי סעודות ואמר הרי זה לכל בני המבוי אינו צריך לגבות מכל אחד ואחד, אבל צריך לזכות להן בו על ידי אחר, ויש לו לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו העברי ועל ידי אשתו, אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. וכן יש לו לזכות להן על ידי שפחתו העברית אף על פי שהיא קטנה, שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים, ואינו צריך להודיע לבני החצר או לבני המבוי שהרי זכה להן ועירב עליהן שזכות היא להן וזכין לו לאדם שלא בפניו. (עירובין פרק א הלכה כ)

מב. נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו אפילו כלה אותו המין הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן ואינו צריך להודיעם פעם שניה, ואם בשני מינין נשתתפו ונתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען, ואם כלו מזכה להם וצריך להודיעם, נתוספו שכנים בחצר זו מזכה להם וצריך להודיעם. (עירובין פרק ה הלכה ו)