מסכת כלים, פרק כה, משנה ו

משנה ו: כַּנֵּי כֵלִים, וְאֹגְנֵיהֶם, וְאָזְנֵיהֶם, וִידוֹת הַכֵּלִים הַמְקַבְּלִים, שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין, מְנַגְּבָן וְהֵם טְהוֹרִים. וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים (שֶׁאֵינָם יְכוֹלִין לְקַבֵּל רִמּוֹנִים), שֶׁאֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, שֶׁנָּפְלוּ מַשְׁקִין עַל מִקְצָתוֹ, כֻּלּוֹ טָמֵא. כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין, אֲחוֹרָיו טְמֵאִים, תּוֹכוֹ וְאֹגְנוֹ וְאָזְנוֹ וְיָדָיו טְהוֹרִין. נִטְמָא תוֹכוֹ, כֻּלּוֹ טָמֵא:

משנה ו: כַּנֵּי כֵלִים – בסיסי הכלים, המחוברים להם (ומתפשטים יותר מהיקף הכלי עצמו, כדי שיהא ניתן להעמיד את הכלי ביציבות), וְאֹגְנֵיהֶם – שפתי הכלים, וְאָזְנֵיהֶם – ידיות הכלים המחוברות משני צידיהן, כמין קשת קטנה, וִידוֹת – ידיות ארוכות של הַכֵּלִים הַמְקַבְּלִים – שיש להם בית קיבול, שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן (-על אותם כנים, אוגנים וכו') מַשְׁקִין טמאים, לא רק שאינם מטמאים את הכלי עצמו, אלא אף הם עצמם אינם נטמאים כלל, אלא מְנַגְּבָן וְהֵם טְהוֹרִים, והטעם לכך, דכיון שאלו כלים שיש להם בית קיבול יש להם חשיבות, ואין לכנים ולאוגנים ולידיות שלהם חשיבות כלל, ואינם נחשבים אפילו כ'אחוריים' של הכלים הללו, אלא כנפרדים לגמרי מהכלי עצמו, וכיון שגזרו טומאת משקים רק על כלים, וחלקים אלו אינם נחשבים כחלק מהכלים, אינם מביאים טומאה אפילו על עצמם. וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים, שאין להם בית קיבול, שֶׁאֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ – שאין בהם חילוק אם נגעו המשקים בתוכם או באחוריהם, ובכל אופן נטמא הכלי כולו, שֶׁנָּפְלוּ מַשְׁקִין עַל מִקְצָתוֹ, והיינו על כנו, אוגנו, אוזנו או ידו, כֻּלּוֹ טָמֵא, דכיון שאין לו בית קיבול אין לו חשיבות יותר מלכנו ואוגנו וכדומה, וכשם שאם נגעו המשקים בתוך הכלי או באחוריו נטמא כולו, כך כשנגעו משקים טמאים בחלקים אלו נחשב הדבר כאילו נגעו בכלי עצמו, ונטמא כולו.

חוזרת המשנה ומבארת את הדין שהתבאר בתחילת הפרק, שבכל הכלים יש חילוק בין תוך הכלי לאחורי הכלי: כְּלִי שיש לו בית קיבול, שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין, רק אֲחוֹרָיו טְמֵאִים, ואילו תּוֹכוֹ, וְכן אֹגְנוֹ (-שפתו), וְאָזְנוֹ וְיָדָיו, טְהוֹרִין. אבל אם נִטְמָא תוֹכוֹ על ידי משקין טמאים, כֻּלּוֹ טָמֵא: