הפטרת פרשת שופטים – ז' דנחמתא
ספר ישעיהו פרק נא (יב) בפסוקים הקודמים התבאר שכנסת ישראל מבקשת מה' ואומרת לו "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים, הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין", כלומר, שיגאל אותם אפילו שאין להם זכויות, וכמו שבזמן יציאת מצרים גאל אותם ה' על אף שלא היו להם זכויות. ובפסוק זה משיב להם ה', מדבריכם נשמע כאילו יש שינוי בהנהגת ה' בין הימים הקדמונים לבין הזמן הזה, אך אין הדבר כן, כי הלא אָנֹכִי, אָנֹכִי הוּא כפי שהייתי קודם, וגם עתה אני מְנַחֶמְכֶם, כפי שעשיתי בעבר, ואדרבה, אתם השתניתם עד שאשאל אתכם מִי אַתְּ, כי איני מכירך כלל, והלא בהיותכם במצרים היה בטחונכם רק בה', ואילו עתה הִשְׁתַּנֵּית, וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ אשר יָמוּת, וּמִבֶּן אָדָם אשר חָצִיר יִנָּתֵן – סופו כחציר המתייבש לפני זמנו. (יג) וַתִּשְׁכַּח את ה' עֹשֶׂךָ, ומחמת כן אתם מתייראים מבני אדם, והרי ה' הוא הנוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, ובידו להושיעכם מכל אדם, ולא היה זה פחד הבא לפעמים, אלא וַתְּפַחֵד תָּמִיד, כָּל הַיּוֹם, והפחד היה מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק – מפני כעסו הפנימי של המציק, כאשר לא הוציא את כעסו מהכח אל הפועל [כן היא משמעות לשון 'חימה' בכל מקום, כעס פנימי], כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית – פחדת ממנו כאילו כבר גמר להשחית, והרי היה לך לחשוב, וְאַיֵּה [-היכן היא] חֲמַת הַמֵּצִיק, הרי היא מוסתרת בליבו, ורחוק הדבר שייצא אל הפועל, ומדוע פחדת. (יד) והרי אפילו אם מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ – ימהר המציק לפתוח את החימה העצורה בליבו, וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת – וגם אם יעשה זאת קודם שימות, וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ – וגם אם יעשה זאת קודם שירד מנכסיו ויהיה עני [כלומר, מסתבר יותר שקודם שיעשה דבר כבר ימות או ייעני, אך גם אם לא יהיה כן]. (טו) וְאָנֹכִי הלא ה' אֱלֹהֶיךָ, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו – מרגיע את הים מזעפו אפילו כאשר גליו הומים וסוערים, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, ובוודאי אוכל להשקיט את סערת האנשים הבאים להזיק לך. (טז) וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ – והרי שמתי את דברי הבטחתי בפיך, שהבטחתי להושיעך גאולה שלימה, וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ עד שתבא הישועה השלימה, ואם יהיה בכך צורך הרי אוכל לִנְטֹעַ שָׁמַיִם חדשים וְלִיסֹד אָרֶץ חדשה, וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה, כלומר, גם אם כל מערכת הטבע תתנגד לגאולת ישראל, יברא ה' שמים וארץ חדשים, ובלבד שיקיים את הבטחתו, לומר לציון עמי אתה. (יז) וכנגד מה שאומרים ישראל לה' (לעיל פסוק ט) 'עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה", אומר להם ה', אדרבה, הרי בכם הדבר תלוי, ולכן הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ, וזה מרמז על כך שכעס עליהם ה' והסתיר פניו מהם, ו'כוס' זו לא שתו עד תומה, כי גם בגלותם עדיין השגיח עליהם ה' בדרכים שונות, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שזהו רמז לעונשים והייסורים שגזר עליהם ה', יחד עם השמרים הקבועים בתחתית הכוס, שָׁתִית את כולה, מָצִית אותה עד תומה. (יח) וכיון שהמשילה לשיכורה מחמת שתי הכוסות ששתתה, כוס החימה וכוס התרעלה, ממשיך במשל זה ומתאר אותה כשיכור הנופל בדרך, שבנו הגדול תומך בו שלא יפול, ובנו הקטן מנהלו אל ביתו, ואילו לירושלים, אֵין מְנַהֵל לָהּ להוליכה למקומה, מִכָּל הבָּנִים הקטנים אשר יָלָדָה, וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ, שלא תיפול, מִכָּל הבָּנִים הגדולים אשר גִּדֵּלָה. (יט) ודבר זה אירע לך כיון ששְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ – הצרות שבאו עלייך היו כפולות, עד שלא נשאר מִי שיָנוּד לָךְ, ומה הם הצרות הכפולות, הַשֹּׁד החיצוני וְהַשֶּׁבֶר הפנימי, וְהָרָעָב שהוא מוות פנימי וְהַחֶרֶב שזהו מוות חיצוני, וכיון שהיו הצרות מקיפות מבית ומות, מִי אֲנַחֲמֵךְ – על ידי מי אוכל לנחמך, והרי לא אירע כן לשום אומה. (כ) בָּנַיִךְ, במקום שיעזרו לך, הרי הם עצמם שתו גם הם את הכוסות הללו, עד אשר עֻלְּפוּ, שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת, אך לא יכלו לזוז ממקומם, כְּתוֹא מִכְמָר – כמו שור הנופל ברשת הציידים, מחמת שתי כוסות אלו הַמְלֵאִים חֲמַת ה' [כנגד כוס החימה], וגַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ [כנגד כוס התרעלה]. (כא) לָכֵן, כיון שאין מבנייך מי שיושיעך, שִׁמְעִי נָא זֹאת, עֲנִיָּה מחמת כוס החימה, המרמז על הגלות והסתר הפנים, וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן, אלא מכוס התרעלה, שאלו הם הצרות והייסורים. (כב) כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה', ומחמת שהוא אדונייך הוא יושיע אותך, וֵאלֹהַיִךְ – מחמת שהוא אלוקייך, לכן יָרִיב את ריב עַמּוֹ כנגד האומות המצערות אותם, הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, כלומר, את כוס הצרות והייסורים בגלות, ששתית עד תומה, אך עדיין היא 'בידייך' כל זמן שאת בגלות, אקח מידך, על ידי הגאולה, ואֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי, שלא שתית עד תומה, כי לא כילה ה' את חמתו בישראל אלא המשיך להשגיח עליהם לטובה, לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד. (כג) ואת החימה שנשארה בכוס הזו, וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ – האומות שציערו אותך. והטעם לכך שלא תוסיפי לשתות את כוס החימה, יען אֲשֶׁר אָמְרוּ הגויים לְנַפְשֵׁךְ, לחלק הרוחני שבך, שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה, כלומר, אמרו לישראל שיכופפו את נפשם להיות כמו הגויים, ויעבירו מהם את הצרות והייסורים, אבל ישראל מיאנו בכך, וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ – נתת את גופך נמוך כארץ, שכל הרוצה יכול לדרוך עליו, וְכַחוּץ לַעֹבְרִים – וכמקום שדרך בני אדם עוברים שם, כך שמת גווך מרמס לכל עוברי דרך, כדי לא לעזוב את האמונה בה'. פרק נב (א) ממשיך ה' ואומר לירושלים, אל תאמרי לי לעורר את זרוע עוזי, אלא עוּרִי עוּרִי את, כי הדבר תלוי בך, לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, ו'ציון' הוא מקום המקדש, הסנהדרין ובית המלכות, שזהו העוז הפנימי, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ החיצוניים, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, ששם גרו המוני העם, וזהו פאר חיצוני של עשירות וריבוי בני אדם, כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל בירושלים, וְטָמֵא בציון. (ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם – שבויי ירושלים, שהם המון העם, שאין דרך השובים לקושרם, אלא מטילים אותם על העפר, הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן – שבויי ציון, שהם השרים והחשובים, שדרך השובים לקושרם, פיתחו את קשירתכם. (ג) והטעם שיכולים הם לנתק את קשירתם ולצאת מהשבי, ואינם כעבדים הצריכים שהאדון ישחררם, כִּי כֹה אָמַר ה', מאחר וחִנָּם נִמְכַּרְתֶּם, כי לא לקח ה' תמורה מהגויים ששבו את ישראל, ולכן, וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ. (ד) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי אֶלֹהִים, מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם – הרי המצריים לא הגלו את ישראל מארצם, אלא להיפך, ישראל ירדו מעצמם לארץ מצרים, ולכן לא היה זה עוול גדול כל כך כהשתעבדו בהם, וְאַשּׁוּר, שאמנם עשה עוול גדול בכך שבא על ישראל למלחמה והגלה את עשרת השבטים ממקומם, הרי בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ – עשה זאת ללא כל רווח או תועלת, ולא היתה לו הנאה מגלות זו. (ה) וְעַתָּה, מתנבא עתה הנביא על הגלות שהגלה טיטוס את ישראל בזמן בית המקדש השני, מַה לִּי פֹה – וכי באו ישראל בגבולכם כפי שהיה בזמן מצריים, נְאֻם ה', כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ – הרי הגויים המושלים בו מתהללים שהם לוקחים את העם בחינם להיות להם לעבדים ושפחות, נְאֻם ה', ומלבד זאת, וְתָמִיד כָּל הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ, כי שם ה' מתחלל על ידי הגלות, כאשר אומרים הגויים על ישראל 'עם ה' אלה ומארצו יצאו'. (ו) לָכֵן, כיון ששם ה' מחולל, יֵדַע עַמִּי שְׁמִי. לָכֵן, כיון שמושליו מתהללים בלקיחת ישראל לעבדים, ידע עמי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר לגואלם, הִנֵּנִי לקיים הבטחתי. (ז) מתאר עתה הנביא במליצתו את מבשר הישועה עולה על ראשי ההרים, מַה נָּאווּ [-כמה נאים הם] עַל הֶהָרִים רַגְלֵי המְבַשֵּׂר, תחילה מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם ממלחמת האויבים, ואחר כך מְבַשֵּׂר טוֹב על בנין בית המקדש, וצמיחת מלכות בית דוד, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה על קיבוץ הגלויות, ולבסוף אֹמֵר לְצִיּוֹן, מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ, בעת שתתגלה מלכות שמים בכל העולם ובין כל העמים. (ח) קוֹל צֹפַיִךְ – הצופה העומד בראש ההר השני, ורואה את המבשר עומד בראש ההר מולו, ישא קול שמחה על כך שבעת הבשורה מיד רואה הוא את הישועה באה, ואז המבשר עם הצופה [וה'מבשר' הם הנביאים, וה'צופה' אלו ישראל] נָשְׂאוּ קוֹל שמחה, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ, כִּי עַיִן בְּעַיִן – עין החוזה יחד עם העין הגשמית יִרְאוּ בחוש ממש, בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. (ט) ובאותה העת, כשישאו הצופים קול שמחה יחד עם המבשרים, פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו [-יחד עם המבשרים והצופים] חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם, כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וקיבץ את ישראל מכל מקומות גלותם, גָּאַל את יְרוּשָׁלִָם, שיישבו בה בניה. (י) חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ בעשיית ניסים מופלאים שאינם מושגים כלל בזכות אדם, ויהיו ניסים אלו לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם, וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ – היושבים בכל קצוות הארץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ, כי יבינו שאין זו ישועה טבעית או מקרית, אלא ישועה הבאה מאלוקי ישראל. (יא) ובאותו זמן ייאמר לישראל הנמצאים בגולה, סוּרוּ סוּרוּ, צְאוּ מִשָּׁם, מהארצות שבהם הגויים עובדים עבודה זרה, שהעפר עצמו טמא שם, טָמֵא אַל תִּגָּעוּ – אל תגעו בטומאה שיש שם, כדי שתשמרו על טהרת הגוף. וגם משום טהרת הנפש צְאוּ מִתּוֹכָהּ, כי אי אפשר לטהר ולייחד את המחשבה אל הקודש בהיותם בין הגויים, הִבָּרוּ – נקו את לבכם ומחשבותיכם, אתם נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה'. (יב) כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ – יציאתכם לא תהיה בבהלה לקראת דבר מסוים [כפי שהיה במצרים, שנחפזו להר סיני ולהשיג את כל ההשגות הרוחניות שלא היו להם מיד], וּבִמְנוּסָה מפני אויב לֹא תֵלֵכוּן, כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה', ולכן לא תצטרכו להחפז, כי מיד יהיה ה' מצוי לכם. וגם לא תצטרכו לנוס מפני אויב, וּמְאַסִּפְכֶם – ההולך אחריכם להגן עליכם, הוא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
