הפטרת פרשת כי תצא – ז' דנחמתא
פרק נד (א) הנביא מתאר במליצתו את עת הגאולה, כאשר ישובו ישראל לארצם, וממשיל את הארץ לאם היולדת את בניה, שהם יושבי הארץ, ועל כך אומר, רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה – הגם שציון ישבה שנים רבות כעקרה, שוממה מבלי בניה, הרי בשעה שיתקבצו אליה בניה מכל קצוות הארץ, תרון העקרה, כי הגם שלא ילדה, לא הפסידה, ואף יהיה לה יתרון על שאר הארצות, כי כל הארצות המתהוות לממלכות גדולות עוברות בהכרח מלחמות גדולות, שהם כמו חבלי לידה, ולעומת זאת ציון תקבל לתוכה פתאום עם עצום ללא מלחמות, ועל כך אומר, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה – עלייך לשמוח בכך שלא ילדת, כי על ידי זה לא עברו עליך חבלי לידה, ובכל זאת, כִּי רַבִּים בְּנֵי ציון השׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי ארץ אחרת הנחשבת כבְעוּלָה, שהיתה מיושבת כל העת, אָמַר ה'. (ב) הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, שזהו המקום העיקרי שיושבים בו, כדי שיכיל את כל בנייך, וזהו המשל לירושלים עצמה, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ הסמוכים לאהל ומיועדים לאורחים, גם אותם יַטּוּ להרחיבם מפני ריבוי הבאים, וזהו המשל לכלל ערי יהודה, אַל תַּחְשֹׂכִי – אל תימנעי אפילו לרגע אחד מלהרחיבם ולהטותם, כי בכל שעה יתרבו הבאים, הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ המחזיקים את האהלים, שיהיו מוכנים להגדיל את האהל ולהרחיבו, וִיתֵדֹתַיִךְ, המחזיקים את האהלים, חַזֵּקִי, כדי שיהיה בכוחם להחזיק את האהלים הרבים שייסמכו לך. וכל זה נאמר בדרך משל להתרבות עם ישראל לעתיד לבוא, והתפשטותם בכל הארץ. (ג) כִּי מחמת ריבוי היושבים בארץ לא יכיל אותם המקום, עד אשר יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, להרחיב את גבולות הארץ למרחק, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, כי לא יספיקו להם ערי ישראל, וגם ערי הגויים לא יספיקו להם, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ – עד שיצטרכו ליישב ערים שוממות, כדי למצוא מקום לכולם. (ד) מוסיף ה' ומנחם את כנסת ישראל, כי בזמן שישבו ישראל על אדמתם היתה להם בושה פנימית בכך שעבדו עבודה זרה וחטאו לה', ולאחר שגלו מארצם ולא הוסיפו לחטוא, היתה להם כלימה חיצונית, מצד האומות שביזו אותם, ועל שני הדברים אומר להם ה', אַל תִּירְאִי כנסת ישראל ממעשייך הרעים הראשונים, כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי בכך, וְאַל תִּכָּלְמִי מהגויים שביזו אותך בגלות, כִּי לֹא תַחְפִּירִי – לא תצטרכי להסתיר עוד פנייך מחמת אחרים המשפילים אותך, וכנגד הבושה הפנימית אומר, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי – אמחל לך על העבירות שעשית בימים הראשונים והתביישת בהם, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ שבימי גלותך, לֹא תִזְכְּרִי עוֹד, לאחר שיגאל אותך ה' מהגלות, וישיב את בנייך לארצם. (ה) ומבאר מדוע תישכח חרפת הגלות, כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, הרי ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, ובידו לשדד מערכות הטבע ולהשיבך לארצך, כי כל צבאות היקום תחת ממשלתו. וכנגד בושת החטאים אומר, וְגֹאֲלֵךְ יהיה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, שזהו כינוי לה' בשעה שישראל מתנהגים בקדושה, ובאותה שעה יהיו ישראל קדושים וצדיקים, וגם באותו הזמן אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא, כי כל העמים יכירו במלכותו, ובודאי לא יחטאו ישראל עוד. (ו) ממשיך ומתאר הנביא את כנסת ישראל בזמן הגלות, כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה, וַעֲצוּבַת רוּחַ על כך שבעלה עזבה, קְרָאָךְ ה' בימי גלותך, אבל גם קודם לכן, כשישבו ישראל על אדמתם, וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס על בעלה, אָמַר עלייך אֱלֹהָיִךְ, כי באותו זמן חטאו בעבודה זרה והיו מאוסים בעיני ה'. (ז) וכנגד זה שהיא כאשה עזובה מנחם אותה ה' ואומר, הלא בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ, כי כל העזיבה והגלות אינה נחשבת אלא כרגע קטן לעומת התשועה הגדולה והנצחית שעתידה להיות, וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים על כך שנעזבת, אֲקַבְּצֵךְ. (ח) וכנגד זה שהיתה מאוסה בעיניו מחמת חטאיה, אומר ה', בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ – גם הקצף שקצפתי עלייך ומחמת כן הסתרתי פני ממך, היו בערך מועט ביותר, כמו רגע אחד, לעומת החסד הגדול של מחילת עוונותייך, וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ, כי על ידי הרחמים התחסדתי חסד עולם למחול את עוונך לגמרי, אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'. (ט) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי – הכעס עלייך והעונש המוטל עלייך קשים בעיני כמו הבאת המבול לעולם, לשחת כל בשר, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ, וכמו שנשבעתי שלא להביא עוד מבול על כל העולם כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי שתי שבועות הנוגעות אלייך, מִקְּצֹף עָלַיִךְ עוד על עוונותייך הראשונים, אלא אמחל לך עליהם, וּמִגְּעָר בָּךְ להגלותך. (י) כִּי אפילו אם תתבטל השבועה של המבול, ואמחה את כל היקום, עד אשר הֶהָרִים הגדולים יָמוּשׁוּ ממקומם, וְהַגְּבָעוֹת הקטנות תְּמוּטֶינָה – תתמוטטנה לגמרי, וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לעולם לֹא יָמוּשׁ ממקומו, וּבְרִית שְׁלוֹמִי עמך לֹא תָמוּט – לא תתמוטט בשום זמן, אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה': כאן מסיימים הספרדים, והאשכנזים ממשיכים: (יא) באותו זמן שתשב ציון חרבה, על אף שמלאה הארץ בבני ישראל השבים מארצות גלותם, הרי ציון, שהיא כעֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה, כיון שהיא עדיין חרבה, ואומר לה ה', הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ – האבנים שעליהם ירבצו יסודות בנין ציון יהיו אבני נופך, וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים – והיסודות עצמם יהיו מאבני ספיר. (יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ – החלונות יהיו מאבני שהם, וּשְׁעָרַיִךְ אשים לְאַבְנֵי אֶקְדָּח, שזהו מין אבן יקרה, וְכָל גְּבוּלֵךְ יהיה לְאַבְנֵי חֵפֶץ, וכיון שתהיה העשירות גדולה כל כך, עד שכל בנין ציון יהיה מאבנים יקרות, תתבטל הסיבה למחלוקת בין בני האדם, הנגרמת מחמת שיש עשירים ועניים, ואילו באותו זמן כולם יהיו עשירים. [ונרמזו בזה גם האבנים הטובות שהיו בחושן, כי הנופך היא האבן של שבט יהודה, שזהו שבט המלכות, והוא יהיה המצע של היסוד. והיסוד עצמו יהיה מאבן ספיר, שזו האבן של שבט יששכר, שהוא שבט לומדי התורה, והם יהיו היסוד, ונמצא שתהיה ציון מושתתת על כתר מלכות וכתר תורה. אבן שוהם היא האבן של שבט יוסף, וזהו אות ההצלחה והעושר, וישתמשו באבן זו לחלון שדרכו נכנס אור השמש, להראות שיהיה להם שפע ברכה והצלחה, ממגד תבואות שמש. ואבן אקדח זו אבנו של שבט לוי, שהוא הממונה על העבודה במקדש, ולכן יהיו השערים מאבן זו, וכל האבנים של שאר השבטים ייקבעו בשאר המקומות, ללמד שכל השבטים יתאחדו לעבודת ה', ולא ייחצו עוד לשתי ממלכות]. (יג) ומלבד זאת, לא תהיה סיבה למחלוקת מחמת דעות כוזבות והשקפות מוטעות, כפי שהיה בזמן בית המקדש השני, שהיתה מחלוקת בין החכמים לבין הצדוקים והבייתוסים, כיון שלעתיד לבוא וְכָל בָּנַיִךְ יהיו לִמּוּדֵי ה', שיקבלו את הלימוד והאמונה מה', ולא תהיה מחלוקת בדברים אלו, ועל ידי זה, וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ, כי יהיו כולם בשלום זה עם זה. (יד) וגם לא ייראו באותו זמן מהאויבים החיצוניים, כי בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי – על ידי המעשים הטובים שבין אדם למקום, יהיה גמר הבנין של ציון, רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק, והיינו מעבירות שבין אדם לחבירו, ועל ידי זה יינצלו מאויבים, בזכות ההנהגה הצדיקה בענינים שבין אדם למקום, דעי כִּי לֹא תִירָאִי מאויבים שיעשקו את ממונך, ובזכות המצוות שבין אדם למקום, וּמִמְּחִתָּה – ממי שבא להורגך לא תיראי, כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ. (טו) הֵן גּוֹר יָגוּר – וכי יהיה מי שיתגרה בך מלחמה, אֶפֶס מֵאוֹתִי – ולא יהיה הדבר מאיתי, וכיון שכל דבר נעשה מעם ה', אם כן, מִי גָר אִתָּךְ – מי הוא שיערב ליבו להתגרות בך מלחמה להורגך, או מי הוא שעָלַיִךְ יִפּוֹל לשלול את ממונך, והלא כיון שלא נגזר הדבר מעם ה', לא יהיה מי שיוכל להזיק לך. (טז) הִנֵּה, אָנֹכִי הוא שבָּרָאתִי את החָרָשׁ עצמו, המייצר את החרב, וכן את האמצעים שעל ידם הוא נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם כדי לעשות זאת, כי מה שהאש נדלקת על ידי הנפיחה בגחלים, ומה שהברזל ניתך באש, דברים אלו הם נעשים ברצון ה' וגזירתו, וּמוֹצִיא על ידי זה החרש את הכְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ, וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל – וגם את הברזל עצמו, שהוא החומר המשחית, ברא ה'. (יז) וכיון שהחומר עצמו, האדם הפועל בחומר, והתכלית של הדברים, נעשים על ידי ה', וה' אינו רוצה שיינזקו ישראל, לכן כָּל כְּלִי יוּצַר כדי להיות מזומן עָלַיִךְ להורגך, לֹא יִצְלָח. וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, להתווכח בענייני אמונות ודעות, תַּרְשִׁיעִי אותו, זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה', וְצִדְקָתָם – וזהו השכר על צדקתם ומעשיהם הטובים, מֵאִתִּי, נְאֻם ה': פרק נה (א) עתה חוזר הנביא לדברים שפתח בהם לעיל (פרק נ'), שבהם הוכיח את בני דורו על כך שאינם מאמינים לדברי נביאי האמת, והולכים אחרי נביאי השקר, ועתה ממשיך וקורא לבני דורו, הוֹי, כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, כי המים הם המשל לאמונות והדעות היסודיות שאין הנפש היהודית יכולה להתקיים בלעדיהם, כמו האמונה במציאות ה' ובשכר ועונש, וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף, לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ – תוכלו להשיג ללא כסף לחם לאכול, שזהו המשל למצוות שהם חובה על האדם כמו לימוד התורה והמצוות התמידיות. ובנוסף לכך, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר, יַיִן וְחָלָב, שהם המשל לדברים שאינם חובה, כמו עניני חסידות וידיעת המושכלות וכדומה, שהם כמו יין וחלב הבאים לתענוג, ואינם הכרחיים לקיום הגוף. (ב) וממשיך ומוכיח את בני דורו, לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף לנביאי השקר, בְּלוֹא לֶחֶם – ולא תקבלו דבר שהוא מועיל לגוף כמו לחם, וִיגִיעֲכֶם – גם אם תתנו להם את כל הדברים שיגעתם בהם, בְּלוֹא לְשָׂבְעָה – הם יתנו לכם תמורתו דברים שאינם ראויים כלל לאכילה וּלְהַשְׂבָּעָה, ובמקום זאת, שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי, לדברי ה' האמיתיים, וְאִכְלוּ מאכל טוֹב הראוי לאכילה וּלְהַשְׂבָּעָה, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם, כמו על ידי שתיית יין וחלב. (ג) הַטּוּ אָזְנְכֶם לשמוע דברי, וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ והבינו ותקבלו את דברי, וּתְחִי נַפְשְׁכֶם הצמאה לדברי אלהים חיים, וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם, לשמור לכם את חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים. (ד) הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו – הרי את דוד ואת זרעו אחריו, שעמו נכרתה הברית שהוא המשיח, והכנתיו שיהיה עד כנגד העמים, להתרות בהם שישובו לאמונה האמיתית, וכן שיהא נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים – לשפוט בענינים שבין עם לעם. (ה) וכיון שזו תכליתו בעולם, לכן הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע, תִּקְרָא אל האמונה בה', וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ, אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לשמוע בקולך, וקריאתך אליהם תהיה לְמַעַן ה' אֱלֹהֶיךָ, שיאמינו בו, וריצתם אליך תהיה וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ – כיון שה', שהוא קדוש ישראל, הוא הפאר שלך, ולכן כולם ירצו לסור למשמעתך:
