(344) חלק שני, פרק ל

וּבְדֶרֶךָ כְּלָל עַל שְׁאָר הָעֲוֹנוֹת מְצוּיוֹת הַחֲרָטָה וְהַתְּשׁוּבָה, וְאִלּוּ עַל עֲוֹנוֹת שֶׁל כֹּחַ הַדִּבּוּר אֵין מְצוּיוֹת הַחֲרָטָה וְהַתְּשׁוּבָה בָּהֶן, וַאֲפִלּוּ אִם אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְוַדֶּה: דִּבַּרְנוּ דֹּפִי, אֵין מַעֲלֶה עַל לִבּוֹ לַחֲשֹׁב שֶׁזֶּהוּ בִּכְלַל דֹּפִי, וְשֶׁצָּרִיךְ לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עַל לְהַבָּא שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְאֵין חוֹשֵׁב כְּלָל בְּדָבָר זֶה, וְאִם כֵּן אַיֵּה הַתְּשׁוּבָה? וּמִמֵּילָא כְּשֶׁאֵין תְּשׁוּבָה מִלְּמַטָּה, אֵין מְחִילָה מִלְּמַעְלָה, וְנִתּוֹסֵף חֵטְא עַל חֵטְא וְכִמְעַט בְּלִי שִׁעוּר (וְאֲפִלּוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּשֶׁאוֹמֵר: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֵין מָצוּי שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ לְהִתְבּוֹנֵן, מַה יִּהְיֶה הַסּוֹף מֵהֲמוֹן מְקַטְרְגִים שֶׁיֵּשׁ עָלַי עַל יְדֵי כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא נִזְהַרְתִּי בּוֹ עַד כֹּה, וְלִרְאוֹת עֵצוֹת וּלְהִתְחַזֵּק שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֵּן מֵעַתָּה. וּבֶאֱמֶת לֹא נֶאֱבָד אֲפִלּוּ דִּבּוּר אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַפָּסוּק: "מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ", אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִין לוֹ, לָאָדָם, בִּשְׁעַת הַדִּין), וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת עַד לַשָּׁמַיִם וְכוּ'.

וְעַל כֻּלָּם, מִי שֶׁמַּרְגִּיל פִּיו תָּמִיד בְּדִבּוּרִים אֲסוּרִים, נִטַּל מִמֶּנּוּ לֶעָתִיד לָבוֹא כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ מִנַּפְשׁוֹ. וּבֶאֱמֶת מַה נֶּחְשָׁב הוּא מִן הַבְּהֵמָה, שֶׁיִּנָּתֵן לוֹ כֹּחַ הַדִּבּוּר, אַחֲרֵי שֶׁבָּזֶה מַרְגִּיז הוּא אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וְכָל זֶה מְרֻמָּז בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחְתֹּךְ לְשׁוֹנָם שֶׁל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת, לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת", וּבֵאוּרוֹ: שֶׁיִּנָּטֵל מִלְּשׁוֹנוֹ כֹּחַ דִּבּוּרוֹ. וְכַמָּה בִּזָּיוֹן וּכְלִמָּה יַגִּיעַ לוֹ בְּגַן עֵדֶן אֲפִלּוּ אִם יִזְכֶּה עַל יְדֵי שְׁאָר מִצְוֹתָיו שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵלֶק שָׁם עַל כָּל פָּנִים כְּאִלֵּם יֵחָשֵׁב שָׁם בְּלֹא כֹּחַ הַדִּבּוּר.

הַיּוֹצֵא מִכָּל דְּבָרֵינוּ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ, לָאָדָם, לִשְׁמֹר נַפְשׁוֹ בִּימֵי חַיָּיו בִּשְׁלֹשָה חוּשִׁים אֵלּוּ: הָרְאִיָּה וְהַשְּׁמִיעָה וְהַדִּבּוּר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְקֻלְקָלִים, וְיַעֲלֶה עַל לִבּוֹ כִּי הֵם נְחוּצִים לוֹ מְאֹד לָנֶצַח.

וְאִם יֶאֱרַע מֵאֵיזוֹ סִבָּה שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ, יִרְאֶה לָשׁוּב לִפְנֵי ה' בִּתְשׁוּבָה אֲמִתִּית בְּהַסְכָּמָה חֲזָקָה עַל לְהַבָּא שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְיַעֲשֶׂה גְּדָרִים עַל זֶה, שֶׁלֹּא יָבוֹא לְכִסְלָה עוֹד, וּלְתַקֵן בְּכָל אֶחָד לְפִי עִנְיָנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: צַדִּיקִים, בְּאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁחוֹטְאִים, בּוֹ מִתְרַצִּים, וְאָז אַשְׁרֵי וְטוֹב לוֹ בָּזֶה וּבַבָּא.