שנינו במשנה לגבי הכונס את יבמתו ומצאה מעובקת, אם היה הולד 'סָפֵק בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, יוֹצִיא, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר'. מוסיפה הגמרא, וְאִם לֹא הוֹצִיא את יבמתו, וילדה לו ילדים נוספים, הַנּוֹלָד אַחַר כֵּן, סָפֵק מַמְזֵר הֲוֵי, כיון שלא ידוע אם היה הולד הראשון בנו של המת, ונמצא שהיתה פטורה מיבום ונישאה באיסור לאחי בעלה, שזו ביאה שיש בה איסור כרת והולד ממנה ממזר, או שהולד הראשון היה בן השני, ונמצא שהיתה חייבת ביבום והילדים הבאים גם הם כשרים, וְכיון שהוא ספק ממזר הרי הוא אָסוּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת, דְּקַיְימָא לָן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר בְּפֶרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין (קדושין עד.) וַדָּאָן בְּוַדָּאָן – ודאי ממזר בודאי ממזרת, מֻתָּר, וַדָּאָן בִּסְפֵיקָן, וּסְפֵיקָן בְּוַדָּאָן, וּסְפֵיקָן בִּסְפֵיקָן – ודאי ממזר בספק ממזרת, או ספק ממזר בודאי ממזרת, או ספק ממזר בודאי ממזרת, אָסוּר, כיון שיתכן שאחד מהם כשר, האסור בממזרת, ואף כאן ייאסר עליו לישא בת ישראל וייאסר עליו לישא ממזרת [ומותר בגיורת, לפי שהיא מותרת גם לישראל וגם לממזר].
להבנת הסוגיא הבאה יש להקדים שני דינים מהלכות ירושה: א. אדם שמת ללא בנים, אביו יורשו. ואם אין לו אב, אחיו מהאב יורשים אותו. ב. אדם שמת ללא בנים, והוזקקה אשתו ליבום, וייבמה אחד האחים, אותו אח יורש את כל נכסי המת, ואין לשאר האחים חלק בירושה.
כפי שהתבאר במשנה, יש אופן שבו כנס היבם את יבמתו בעודה ספק מעוברת, ונולד להם ולד שאין ידוע אם הוא בן המת או בן היבם, עתה מביאה הגמרא אופנים שונים שבהם מתעורר ספק ממוני מחמת אותו ספק של לידת אותו ולד: נְקוֹט הַאי כְּלָלָא בְּיָדְךָ – תפוס כלל זה בידך, כָּל הֵיכָא – בכל מקום שיש שנים הרוצים לירש, דְּחַד וַדַּאי בִּירוּשָׁה – ואחד מהם ודאי ראוי לירש את המת [אלא שיתכן שיש עמו עוד יורשים, ואז חולקים בנכסי המת], וְחַד סָפֵק – ויש אחד שהוא רק ספק יורש, מוּקְמִינָן לְנִכְסֵי בְּחֶזְקַת הַוַּדַּאי – מעמידים את כל נכסי המת בחזקת אותו שהוא ודאי ראוי לירש, וְאַמְרִינָן לְהָאֵיךְ – ואומרים לשני, המסופק, אַיְיתֵי רְאָיָה דְּאִית לָךְ – הבא ראיה שיש לך חלק בירושת המת, וּשְׁקוֹל – וטול את חלקך, אבל כל זמן שאינך מביא ראיה אינך יורש כלום.
וְהֵיכָא דְּתַרְוַיְיהוּ סְפֵיקָא – ואם יש שני בני אדם שהם ספק יורשים, ואין אחד מהם ודאי, הֲוָה לֵיהּ – הרי נכסיו של המת הם מָמוֹן הַמֻּטָּל בְּסָפֵק, וְחוֹלְקִין.
כעת מביא הרי"ף את דינו של אותו ספק שאין ידוע אם הוא בנו של הראשון או בנו של השני: לאחר שנולד אותו ספק ועומדים נכסי המת לירושה, אין ידוע אם היבם לבדו יורש את כל הנכסים, מאחר ולא הניח המת בנים, או שמא אותו ספק הוא בנו של המת, והוא יורש את כל נכסיו. וכיון שאין אחד מהם ודאי ראוי לירש, הרי זה ממון המוטל בספק, וחולקים בו. ואם לאחר זמן מת היבם, ועתה הנידון הוא בהיפך, האם אותו ספק הוא בנו של היבם, ויורש אותו יחד עם שאר בני היבם, או שהוא בנו של המת, ואינו יורש את היבם. וְסָפֵק – אותו ולד שאין ידוע מי אביו, האם המת או היבם, וּבְנֵי יָבָם, שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי יָבָם שמת, בָּתַר דְּפַלִּיג יָבָם בַּהֲדֵיהּ בְּנִכְסֵי מִיתְנָא – לאחר שחלקו הספק והיבם בנכסי המת [כפי שהתבאר שכך הוא הדין שעליהם לחלוק בנכסי המת], פְּלוּגְתָא – בדין זה נאמרה מחלוקתם דְּרַבִּי אַבָּא וְרַבִּי יִרְמְיָה, רַבִּי אַבָּא אָמַר, קָם דִּינָא – עומד במקומו הדין הראשון, שמכוחו ירש חצי מנכסי המת, ואין חוזרים ומערערים על פסק זה, וממילא אינו יכול לטעון עתה 'ממה נפשך' מכח הנידון הקודם כלל, אַף עַל גַּב דְּאָמַר לְהוּ הספק לבני היבם, מַה נַפְשָׁךְ, הרי בין כך ובין כך מגיע לי חלק בירושה, דאִי אֲחוּכוּן אֲנָא – אם אני אחיכם, בנו של היבם, הָבוּ לִי מָנְתָא בַּהֲדַיְיכוּ – תנו לי חלק יחד איתכם, וְאִי לַאו אֲחוּכוּן אֲנָא – ואם איני אחיכם, אלא בנו של המת, הרי הייתי צריך לרשת את כל נכסי המת לבדי, ולא לחלוק עם אביכם בנכסים, ואם כן אַהְדַּרוּ לִי נִכְסֵי דְּאַבָּא דְּפָלִיג אַבוּכוֹן בַּהַדָּאִי – החזירו לי את כל נכסי המת, שלטענתכם הוא אבי, ואביכם נטל חצי מנכסיו שלא כדין, אף על פי שהספק טוען כן, אין מקבלים את טענתו, וְלֹא הָדַר דִּינָא – אין הדין הראשון חוזר, וְלֹא מַפְקִינָן מִינַּיְיהוּ וְלֹא מִידֵי – ולא מוציאים כלום מבני היבם שירשו את נכסי אביהם. וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר, הָדַר דִּינָא – מחזירים את הדין [כלומר, את דין החלוקה שבין הספק לבין היבם בנכסי המת], וּמַפְקִינָן מִינַּיְיהוּ מִמַּה נַפְשָׁךְ – ומוציאים מהם חלק מנכסי אביהם היבם שמת עתה, ומקבל הספק חלק שודאי מגיע לו, או מכח ירושת המת או מכח ירושת היבם, [אמנם כיון שהוא חולק עם האחים בירושת היבם, עליו להחזיר את מה שקיבל בחלוקה הקודמת, כשחלק עם היבם בנכסי המת, ומדובר באופן שנכסי היבם מרובים, וכדאי לו להחזיר את מה שקיבל אז כדי לקבל כעת חלק שוה עם שאר בני היבם בנכסי היבם. וכגון שהמת הניח אלף וקיבלו היבם והספק כל אחד חמש מאות, ועתה מת היבם והוריש שלשת אלפים, נוטל הספק חמש מאות נוספים מהירושה, כיון שממה נפשך מגיע לו אלף, או מכח שהוא בנו של היבם, או מכח שהוא יורש לבדו את כל נכסי המת, מאחר והוא בנו היחיד]. וּפָסְקוּ רַבְּוָאתָא הִלְכְתָא – ופסקו רבותינו את ההלכה כְּרַבִּי אַבָּא, שאין הדין חוזר, מִשּׁוּם דְּקִים לֵיהּ – כיון שרבי אבא סובר כְּרַבָּנָן דִּפְלִיגֵי עֲלֵיהּ דְּאַדְמוֹן במסכת כתובות (קט:), בְּמִי שֶׁהיתה שדהו מוקפת בארבע שדות של ארבעה בני אדם, והָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְאָבְדָה דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ – השתכח באיזו מארבע השדות עברה הדרך השייכת לו, שבה היה יכול להכנס לשדהו, וכל אחד מבעלי השדות יכול לדחותו לשלשת חבריו, שמא בשדה שלהם היתה עוברת דרכו, אך לאחר מכן מכרו אותם ארבעה בני אדם את שדותיהם לאדם אחד, ועתה טוען בעל השדה האמצעית לאדם שקנה את ארבע השדות, ממה נפשך יש לי דרך אצלך, שהרי באחת מארבע השדות היתה עוברת דרכי, ואם כן עליך לתת לי דרך באחת משדותיך, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יֵלֵךְ לוֹ בִּקְצָרָה – אכן חייב הלה לתת לו דרך, אלא שנותן לו את הקצרה ביותר, כיון שאינו חייב ביותר מכך, כל זמן שאין הלה מוכיח שהיתה לו דרך ארוכה יותר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין הלה חייב ליתן לו דרך כלל, אלא או יִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה – בסכום גדול ביותר, ככל שידרוש ממנו בעל השדות המקיפות אותו, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר, ואינו יכול לבוא עליו בטענת 'ממה נפשך', כיון שכבר נפסק הדין שכל אחד ממוכרי השדה היה יכול לדחותו משדהו, וממילא אף אותו אדם הבא מכוחם קנה מהם זכות זו לדחות את תביעתו, הגם שכעת ברור שהשדה האבודה נמצאת באחת משדותיו. והוא הדין בנידון דידן, יש לפסוק הלכה כרבי אבא, דכיון שכבר נפסקה ההלכה שיש ליבם חצי מהנכסים אין הספק יכול כעת לחזור ולתבוע את החלק הזה בחזרה אם לא יתנו לו חלק בירושת היבם, הגם שיש לו טענת 'ממה נפשך'.
מוסיף הרי"ף, אם לאחר שמת היבם, מת גם הסבא, שהוא אביהם של המת הראשון ושל היבם שמת עתה, וְסָפֵק וּבְנֵי יָבָם שֶׁבָּאוּ לַחְלֹק בְּנִכְסֵי סָבָא, דְּאותו סבא הוּא אַבָּא דְּיָבָם, סָפֵק אוֹמֵר, אֲנָא בַּר מִיתְנָא אֲנָא – אני בנו של המת, וּפַלְגָּא דְּנִכְסֵי דִּידִי נִינְהוּ – ואני יורש מחצית מנכסי הסבא [כגון שהיו לסבא רק שני בנים, המת הראשון והיבם שמת עתה], וּבְנֵי יָבָם אָמְרֵי לֵיהּ – טוענים כנגדו, אַתְּ אַחוּנָא אַתְּ – אתה אחינו, בנו של היבם, וּמָנְתָא הוּא דְּאִית לָךְ בַּהֲדַן – ויש לך רק חלק שוה יחד עימנו, ולא יותר, וכגון שהיו ליבם שני בנים, והם טוענים שהספק הוא אחיהם ומגיע לו שליש מהנכסים, ולא חצי כתביעתו. כך הוא הדין, פַּלְגָּא דְּקָא מוֹדֵי לְהוּ – את מחצית הנכסים, שגם הספק מודה שמגיע להם, שָׁקְלוּ – נוטלים הם. וּתִלְתָא דְּקָמוֹדוּ לֵיהּ – ובאותו שליש שהם מודים שמגיע לו גם לפי טענתם, בתורת אחיהם, שָׁקִיל – נוטל הספק. פַּשׁ דַּנְקָא – נשאר שישית מהנכסים, שעל שיעור זה הם חולקים, הֲוֵי מָמוֹן הַמֻּטָּל בְּסָפֵק, וּמָמוֹן הַמֻּטָּל בְּסָפֵק חוֹלְקִין.
שיעור 44, מסכת יבמות, פרק רביעי
"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי...
חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה."
(ספר יוחסין)
